על חרדה וחיות טרף

יש אנשים שחושבים שחרדה היא בעיה נפשית. משהו שצריך להיפטר ממנו, למחוק או לאלחש.

אבל מנקודת מבט של המוח והגוף חרדה היא לא טעות. היא יכולת הישרדותית עתיקה שלא מצליחה להירגע.

האבולוציה אשמה בזה שהמוח שלנו מזהה סכנה לפני שהוא מזהה ביטחון. הוא מאד מהיר בלחפש איום, ויותר איטי בלמצוא שקט, שייכות ושלווה.

זה לא אומר שאנחנו פגומים. זו הייתה הדרך של אבות אבותינו ואמהות אמהותינו לשרוד בעולם מלא בחיות טרף, רדוף סכנות, מחלות ורעב. כך נשמרנו, וכך יכולנו להפוך למי שאנחנו היום.

אז מה קרה? למה הפחד הקדום והטבעי הזה הפך לחרדה מציקה ומתישה?

המוח שלנו לא השתנה הרבה מאז. הוא עוד לא למד להבדיל בין סכנה ממשית, זיכרון ישן של סכנה או רגש מציף ומכריע. מבחינתו אלה כולם אותו דבר. הוא לוחץ על אותו כפתור בכל אחד מהמקרים האלה.

כשהכפתור הזה נלחץ והתקף אימה מתעורר בנו בלי שום סיבה נראית לעין - כך זה נראה: גוף דרוך, נשימה קטועה, לסת נעולה, לב שמאיים להתפוצץ, שרירים מכווצים, בטן מתערבלת ומחשבות מתרוצצות. המוח הכין את גופנו ונפשנו לברוח במהירות שיא מחיה טורפת.

אבל אין שם חיה. אז אנחנו אומרים: “אבל אין סיבה”, “הכל בסדר”, “מה כבר קרה”. אנחנו אומרים: "אין שם חיה", הגוף אומר: "אני הולך למות!" וזה רק מגביר את החרדה. כי אנחנו מכחישים את הסכנה שהגוף מרגיש.

וכשהחרדה הזו מופיעה שוב ושוב, היא הופכת להרגל, לתגובה מוכנית גם למצבים לא מפחידים.

יש אנשים שאפילו מפתחים חרדה מהתקפי חרדה, במיוחד אם היה להם אחד כזה מפלצתי.

אבל חרדה כרונית לא תמיד נראית כמו התקף.

לפעמים היא נראית כמו צורך לדבר בלי הפסקה, להסביר יותר מדי, לחשוב יותר מדי, לשלוט בהכל, לבדוק שוב ושוב את הגוף, את הילדים, את האהוב/ה, או חוסר יכולת להירגע גם כשהשקט אפשרי.

אז מה נעשה?

נלמד את עצמנו, בנחישות של הורה סבלני ואוהב, להבדיל בין סכנה אמיתית לדריכות ישנה. בין איום ממשי לבכי שנתקע בסרעפת, בין מה שקורה עכשיו לבין מה שהיה ונגמר.

מדיטציות, תנועה או כדורים לא יספיקו לבד.

אנחנו צריכים לשכנע את עצמנו, את גופנו ואת מוחנו שאנחנו בטוחים, אהובים, עטופים. שהכל בסדר. שאנחנו מסוגלים.

אפשר ללמוד את זה ולשנות בשנה אחת אלפי שנים של אבולוציה. זה עוד אחד מיכולות-העל שלנו כבני אנוש.

כי לפעמים מספיקה דמעה אחת כדי לעצור חרדה אימתנית.

אסתי