בין חיפה לטהרן

אני אוהבת אבנים.

אוספת אותן כבר שנים מכל מיני מקומות בארץ ובעולם. אני אוהבת לקרוא את הסיפורים שהזמן חרץ בהן.

בתוך כל אבן חבוי תהליך היווצרות שנמשך מיליוני שנים: אש, לחצים, קפלים, סדקים, ואורך רוח שאין לו שם בלשון בני אדם.

האבן שבתמונה היא אחת האבנים שאני אוהבת במיוחד: אבן צור שצמחה מתוך מעטפת סדוקה של גיר לבן. מצאתי אותה בכרמל, מעל ואדי, בזמן הליכה לא מכוונת. הרמתי אותה מבלי לדעת למה ורק אחר כך, כאילו דרך כפות הידיים, נזכרתי.

הרי אלבורז, שמקיפים את טהרן, בנויים מסלעי משקע. גיר, דולומיט, חוואר. בתוכם שוכנים גושים דקים של צור, שנולדו מהצטברות של שלדי יצורים מיקרוסקופיים בקרקעית ים קדום. זו אותה התצורה כמו באבן צור החיפאית. אותו שילוב: כהה בתוך בהיר, נוקשה בתוך גיר מתפורר.

כמו זיכרון שנעוץ בתוך שכחה.

חיפה היא מקום שאני אוהבת. יש לי בה אנשים אהובים, וההרים שנושאים אותה מזכירים לי בדרכם את נוף הרחובות של ילדותי. הגיאולוגיה של הכרמל ושל צפון אירן דומות, והגוף שלי זיהה באבן הזו משהו מעצמו.

זו אבן שנולדה בלב הר געש קדום, נדדה בזרמי מים, נחבטה, שקעה, ונחשפה מחדש. בתוכה שמור ניצוץ. אפשר להצית אותה, לעצב, ללטש. היא יכולה להפוך לכלי עבודה או ללהב. היא נראית קשה, אבל מי שמכיר אותה יודע שהיא נענית למגע. היא עמידה. עתיקה. נדיבה. ומתמידה.

האבן הזו באה איתי מהכרמל, אבל בתוכה מהדהדים הרי אלבורז. חיפה וטהרן זרות זו לזו על פני השטח. אבל מתחת לפני השטח זו אותה לשון סלע.

אולי בגלל זה אני מחזיקה אותה קרוב אלי בימים אלה במיוחד.