האם זו תחילת הסוף של המשטר באירן?

בשפת השוק זה נקרא چانه‌زنی = התמקחות. טקס כוח שבו בודקים מי ממצמץ ראשון. המטרה היא לא להישבר. ויתור נתפס כהשפלה קיומית ולא כגמישות עקרונית.

ככה המשטר החומייניסטי מנהל יחסים עם העולם כבר ארבעה עשורים. זה עבד לו לא רע מול המערב, לכן הוא רוצה להאמין שגם עכשיו, מול ארה"ב, מדובר בעוד סיבוב של רעש ומשיכת זמן.

אבל הפעם טראמפ לא משחק את המשחק. הוא מציב תנאים כמעט בלתי אפשריים: פירוק מוחלט של תוכנית הגרעין, החזרת כל האורניום המועשר, החלשת המערך הבליסטי, הפסקת מימון הפרוקסים ועוד.

בקיצור זה כמו להגיד להם לוותר על שלטון בלי להגיד להם לוותר על שלטון.

אלה לא דרישות ריאליות אלא הצהרת עקרונות: ארה״ב לא מוכנה יותר לנהל את הסיכון האיראני, היא רוצה לחסל אותו.

יש מי שטוען שטראמפ היה שמח בעסקה מצומצמת: גרעין תמורת כבוד.

לפרק את הפצצה, להיזכר כמי שהפסיק את האיום, ולהשאיר למשטר מספיק צעצועים כדי שיוכלו למכור “עמידה איתנה” לקהל הביתי.

אבל עבור טראמפ חזרה לעסקת “גרעין תמורת כסף” היא לא הישג אלא כישלון היסטורי, חזרה לנקודת האפס שממנה הוא עצמו פרש בבוז.

והנקודה הקריטית יותר:

כל עוד המשטר הזה קיים, כוונת הגרעין קיימת. אפשר לפרק תוכנית, אי אפשר לפרק כוונה ואידיאולוגיה. זה משהו שבוושינגטון סוף סוף הפנימו.

לכן יש שתי אפשרויות משלימות ולא סותרות.

תקיפה - מכה שהמטרה שלה להאיץ עניינים, לשבור יכולות ולשנות תודעה.

או שחיקה - לחץ כלכלי, בידוד, פגיעות מצטברות, ערעור מבפנים והמתנה סבלנית לרגע שבו המשטר יקרוס תחת המשקל של עצמו. ולהיות מוכנים לדחוף כשהקיר כבר סדוק.

ומה עושים החומיינים בינתיים?

כמה דברים שמרמזים על תחילת הסוף של המשטר:

1. המשבר הכלכלי והקיומי באירן. המשטר משתמש בסיסמה: “אין מים, אין חשמל, אין אוכל, בגלל האויב”. אבל זה לא משבר שנגרם מסנקציות. משטר שכבר שנים מממן פרוקסים, תעמולה וחיי פאר בזמן שאזרחיו נאנקים תחת לחץ כלכלי וקיומי שובר סופית את החוזה בינו לבין העם. הוא מעביר מסר, בלי מילים, שהוא עבר משלב המשילות לשלב הביזה.

2. הקשחת הדיכוי והאלימות האכזרית כלפי האזרחים, יחד עם הקשחת העמדות של חמנאי, למרות הסתייגויות של החומיינים בסביבתו. זה מעבר ברור למשטר שמפסיק למשול ומתחיל להיאבק על עצם קיומו.

בשלבי הדמדומים של משטרים טוטליטריים מהסוג הזה הקשחה היא לא כוח אלא סימפטום. (וַאֲנִי אַקְשֶׁה אֶת לֵב פַּרְעֹה). ככל שההנהגה נצמדת יותר לעקרונות שלה, כך זה סימן שהיא איבדה קשר עם המציאות.

3. הם פונים למדינות ערב, לוחשים להן לחישות לא מבוססות על סכנה ל“יציבות אזורית”, מנסים להפחיד מקריסה שתצא משליטה. זה לא ביטחון עצמי אלא פחד.

בסופו של דבר יושבת להם על הגדר מפלצת אמריקאית תלת ראשית, עם כמות מפחידה של כלי נשק מתקדמים שאף פעם לא נראו בזירות כלשהן, ועם פצצות אימתניות. הם יודעים שאם אמריקאים ילחצו מספיק המשטר לא יעמוד בזה.

4. הם מבריחים סכומי עתק מחוץ לאירן. מדובר בעשרות מיליארדי דולרים לאורך השנים ובגלי איום חריפים מיליארדים בזמן קצר. לדובאי, קטאר, טורקיה, סין ורוסיה ועוד. לונצואלה כבר לא.

5. בינתיים ברשתות החברתיות הם מנסים לשקם את התדמית של המנהיג העליון, בפרופילים של חמנאי יורים לכל כיוון פסוקי קוראן, אמונה באללה, חמנאי מוצג כזקן רוחני וחומל. פחות אסטרטגיה, יותר שמיים.

ובפוליטיקה הבינלאומית, כמו בשוק ובעולם העסקים, זה כלל ידוע: מי שמתחיל לדבר על שמיים כבר איבד אחיזה בקרקע.

כלומר, כששחקן עובר משיח של יכולות ואינטרסים לשיח של עונש משמים, מוסר וגורל, זה כמעט תמיד סימן שהוא איבד מנופי השפעה קונקרטיים ושהארסנל שלו מתחיל להתרוקן.

זמנם קצוב.