גוף נשי, רפואה גברית

Jan 13
2 min read

Sketch of a reclining nude figure with wings, in sepia tones. The subject appears relaxed, set against a plain background. — Rembrandt

במשך שנים רבות הרפואה המודרנית התייחסה לגוף הנשי כאילו הוא סטייה מהנורמה. לא רק במילים אלא גם דרך החלטות, מחקרים, תקציבים, ועדיפויות.

עד תחילת שנות ה־90 נשים כמעט לא נכללו במחקרים קליניים. רק בשנת 1993 התקבלו הנחיות שחייבו בפועל לכלול נשים במחקר רפואי כתנאי למימון, מענקים וחוזים ממשלתיים. זה אומר שעד אז, ובמובנים מסוימים גם היום, רוב התרופות והטיפולים הרפואיים פותחו ונבחנו על גוף גברי. הגוף הנשי, אם בכלל, הוזכר כהערת שוליים.

והפער הזה הוא לא תיאורטי. הוא נוכח, כואב וחי בגוף הנשי.

מחלות כרוניות של נשים, כמו אנדומטריוזיס, מאובחנות לפעמים רק אחרי שנים של סבל מתמשך. לא משום שהכאב לא קיים, אלא כי הוא לא נספר ולא נמדד. נשים מדווחות על כאבים שפוגעים בתפקוד, בעבודה, בזוגיות, בפריון, אבל שוב ושוב הן נענות בזלזול, בהפניה לפסיכולוג, או בהמלצה ללמוד "לחיות עם זה".

ובזמן שמחלה "גברית" כמו אין־אונות זכתה לעשרות תרופות שאושרו על ידי ה־FDA, חוסר תפקוד מיני נשי זכה לאישור תרופה אחת בלבד, ורק אחרי מאבק ממושך.

גם בתחום התרופות יש מחיר מגדרי: נשים חוות תופעות לוואי פי שניים מגברים. ההבדלים הביולוגיים בין גוף נשי לגוף גברי לא נכנסים מספיק בתכנון המחקר, מה שאומר ש"מינון סטנדרטי" עלול להיות גבוה מדי ומסוכן לנשים, במיוחד כשמשולבות כמה תרופות במקביל.

זה לא תיאוריה. אני נתקלת בזה שוב ושוב.

יש לי מטופלת שמקבלת תרופה נפוצה להורדת כולסטרול במינון שמוגדר כסטנדרטי לגברים ולנשים. "מאז שהתחלתי לקחת את התרופה," היא אומרת לי, "אני מרגישה שאני לא אני. כאילו אני חיה בתוך גוף שלא רוצה לשתף פעולה."

היא מתארת עייפות עמוקה, בלבול, עליה ברמות הסוכר, חוסר שקט, כאבי שרירים. כשהיא משתפת את הרופא, הוא ממהר לתייג את זה כחרדה, רגישות יתר, או סתם "משהו שהיא תצטרך ללמוד לחיות איתו".

אצל רוב הגברים תופעות הלוואי האלה כמעט ולא מופיעות.

אני לא מאמינה שזו רשלנות מכוונת. לרופאים ולרופאות אין כאן כוונת זדון. זו מערכת שנבנתה במשך דורות סביב גוף גברי, ומתקשה להקשיב למשהו אחר. גוף נשי נתפס בה כלא צפוי, מורכב מדי, או "בעייתי", במקום להיחשב כמערכת חכמה, עדינה ומדויקת, שדורשת הקשבה ופתרונות מותאמים.

אבל כאן בדיוק מתחיל ריפוי.

ריפוי מתחיל כשאישה מסרבת להתפשר על הדרה רפואית.

כשהיא בוחרת להקשיב לגוף שלה, גם כשאחרים מתעקשים להשתיק אותו.

כשהיא מבינה שכאב הוא מידע, לא תקלה.

ושחוויה גופנית, גם כשהיא לא נכנסת לקטגוריה רפואית ברורה, ראויה להישמע.

הגוף הנשי הוא לא חידה שצריך לפתור, אלא קול שצריך להקשיב לו.

כל עוד הרפואה לא מוכנה לעשות את השינוי הזה, האחריות הזו עוברת לנשים עצמן. לא כדי להילחם במערכת, אלא כדי לא להיעלם בתוכה כשזקוקים לה.

אסתי