למה כל כך קשה לנו לשים גבולות?

יש רגעים שבהם אני יודעת שאני צריכה לשים גבול עוד לפני שיש לי מילים. זה לא רגעים דרמטיים. אף אחד לא צועק או טורק דלת. לפעמים זה קורה לי באמצע שיחה רגילה לגמרי, כשמישהו שאני אוהבת מדבר אליי מהר מדי או עם טון קצת צורם. 

הגוף שלי תמיד יודע ראשון. הוא מתכווץ. הנשימה מתקצרת. משהו בי קופא, כאילו לחצו לי על כפתור השהיה. 

יש ימים שהרגישות הזו מרגישה לי כמו נטל. אבל אז אני נזכרת שזו אחת המעלות שלי שהופכת לנטל רק אם אני לא שומרת על עצמי. רק אם אני לא שמה סביב הרגישות שלי גבולות חזקים וברורים.

שנים חשבתי שגבולות זה עניין של מילים. לדעת להסביר את עצמי. לבקש יפה. לבקש פחות יפה. להגיד “לא” בזמן. היום אני יודעת שגבול מתחיל הרבה לפני דיבור. הוא מתחיל ביכולת שלנו להיות ערים לעצמנו.

אנשים חושבים שגבול זה להרים קול, להתווכח חזק יותר, “לעמוד על שלהם”. אבל כשמישהו צריך לצעוק כדי להרגיש ששומעים אותו, זה בדרך כלל סימן שהגבול הפנימי שלו מעורער.

בעולם החיות גבול הוא אכן הפגנת כוח ונוכחות. נפח, קול, תנועות חדות. ככה חיות מעבירות מסר פשוט וברור של דיר באלאק להתקרב.

אבל אצל בני אדם זה הרבה יותר מורכב. אנחנו כמעט אף פעם לא מגיבים לרגע הנוכחי כמו שהוא. אנחנו באים אליו עם מסקנות ישנות שלמדנו על המחיר של אובדן אהבה וחופש.

בגיל צעיר מדי למדנו ש“לא” עלול להיות מסוכן. כששמנו גבול מישהו התעלם. מישהו העניש. מישהו נטש. לפעמים אפילו ברמיזות קטנות כמו שקט פתאומי, מבט מרוחק, טון דיבור מתכתי. 

וכך למדנו משהו שהיה נכון לזמן ההוא: שכדי לקבל אהבה ולהינצל מדחיה ופגיעה, אנחנו צריכים להגיב הישרדותית: "להילחם, לברוח, לקפוא". לברוח לא יכולנו בילדותנו. יכולנו רק או להשתולל או להיכנע. יכולות אינסטינקטיביות שנולדנו איתן.

זה היה חכם מאד. זה היה הפתרון היחיד שידענו.

אבל מה קורה כשאנחנו גדלים וממשיכים להשתמש באותם פתרונות, גם כשכבר אין בהם צורך?

מה שקורה לרוב הוא שאנחנו מוצאים את עצמנו בקשר שבו אנחנו מחזיקים בפנים יותר מדי, שותקים יותר מדי, סופגים יותר מדי. או לחילופין מתווכחים על כל דבר ורבים בלי הפסקה. כל אלה הם לא גבולות אמיתיים. הם זיכרונות הישרדותיים.

אז מה זה גבול אמיתי?

גבול הוא פעולה שאני עושה כדי להגן על היכולת שלי להישאר נוכח/ת מבלי להיפגע נפשית או פיזית. 

“תפסיק לצעוק עליי” זה לא גבול.

“אם יהיו צעקות אני אצא מפה ואחזור כשיהיה שקט” זה כן.

ההבדל אולי נשמע קטן, אבל הוא עצום. כי גבול לא תלוי בזה שמישהו אחר יבין, ישתנה או יתחרט. זה נותן לצד השני כל כך הרבה כוח. וזה הופך אותנו לתלויים בתגובות שלו. 

גבול בוגר הוא מה שאני מוכנ/ה לעשות בשביל עצמי.

לפעמים גבול לא איזו החלטה החלטית. לפעמים הוא שינוי קטן בקצב, בטון, בנושא, בשתיקה, בהחלטה הפנימית שלנו לעצור רגע לפני שאנחנו משתלחים או נעלמים.

ולפעמים הגבול הראשון שאנחנו צריכים לשים הוא לא מול אחרים, אלא מול הדחף שלנו להמשיך כרגיל כשמשהו בפנים צועק.

ועדיין, למה כל כך קשה לנו לשים גבולות?

כי כשאנחנו שמים גבולות כמעט תמיד אנחנו מסתכנים. קשה לנו לשאת את האכזבה של הצד השני. הכעס שלו או שלה. הריחוק, ולפעמים אובדן. 

והרבה פעמים גם הספק המחרפן הזה: "אולי אני מגזימ/ה". אולי אני רגיש/ה מדי. אולי אני עושה מזה עניין.

ואולי זו הפעם הראשונה שאני לא בוגד/ת בעצמי.

כן, לשים גבולות יכול להיות מפחיד. זה משנה מערכות יחסים. זה מזיז סדרי עולם.

אבל המחיר של חיים בלי גבולות כמעט תמיד גבוה יותר.

כי כשאין גבולות, משהו בנו הולך ונכבה. אנחנו נעשים קשים, ציניים, מרירים. 

אנחנו מתחילים לשנוא את האנשים שאנחנו אוהבים. מרגישים קורבנות שלהם. מאבדים קול, מאבדים זהות.

גבול נולד מחמלה לעצמנו, לא מכוחנות. מהיכולת להסתכל אחורה ולהגיד: הגנתי על עצמי הכי טוב שיכולתי כדי לשרוד. זה כבר לא עובד. היום אני אבחר דרך אחרת. 

גבול הוא לא קו אדום. הוא מרחב.

מרחב שבו אני יכול/ה להיות בתוך קשר בלי להיעלם, לברוח או להילחם. אני יכול/ה להיות באינטימיות. אני יכול/ה להיות אני עצמי.

ולפעמים זה מתחיל רק בדבר אחד קטן: להקשיב להתכווצות הראשונה. ולא לתת לה לגדול.

אסתי