כשהראש לא מפסיק לעבוד

"הראש שלי לא מפסיק לעבוד",

“אני מותשת מהמחשבות שלי",

“אני תקוע בתוך הראש שלי",

“אני לא מצליח/ה לכבות את המחשבות"...

אנחנו מנסים מדיטציה, נשימה, כתיבה, שיחה, ואפילו סמים, אלכוהול ותרופות , רק כדי לזכות, ולו לרגע, בשקט נפשי.

המחשבות המתרוצצות האלה לא מתחילות במחשבה עצמה. הן ה"קול" של העומס שמתחבא בגוף. הנסיון להשתיק מחשבה עם מחשבה הוא בור בלי תחתית.

אומרים לנו: תעקבו אחרי המחשבות, תשחררו אותם כמו ענן, תתמקדו בנשימה. זו פעולה מנטלית בתוך פעולה מנטלית, וכשאנחנו מוצפים זה מעלה את התסכול על גדותיו.

עשיתי ויפאסנה, השתתפתי בקורסים וסדנאות שונים ומשונים שהבטיחו שהשקט הוא מעבר לדלת שלהם. בדרך כלל זה הביא לי שקט לזמן מה, אבל ברגע שנתקלתי ברגש שהיה חבוי בי או שהעבר שלי התעורר ודרש את תשומת ליבי, מיד חזרתי להחזיק בחבל ההצלה שיש לי במוח - המחשבות. כך הבנתי על בשרי שמבלי לפגוש את מקור הרעש, התודעה חוזרת לאותו מסלול מוכר ומעייף.

הנה המקורות הכי נפוצים:

תחושת איום

יש סכנה, קורה משהו מפחיד שיכול לאיים על השלמות שלנו, ואולי אפילו על חיינו, והאזעקה בראש מופעלת בעוצמה. אנחנו מנסים להבין מה קרה, מה עלול לקרות, ואיך למנוע את זה. החשיבה כבר לא בחירה, היא הגנה.

רגשות שדחינו מעלינו

כעס, פחד, אשמה, עצב, בושה... הם לא נעלמים כבמטה קסם, הם מחליפים צורה. כשהרגש לא מקבל לגיטימציה, הראש לוקח פיקוד.

אינטלקטואליזציה כדרך חיים

כשחושבים מהר יותר מאחרים, מנתחים כל דבר, יודעים כל דבר, מסבירים הכל לעצמנו ולאחרים ללא לאות. ולא שמים לב שזה לפעמים רק הגנה מפני רגש. הראש הופך לזירת החיים העיקרית והגוף נשאר מאחור.

דריכות מתמשכת

חיים תחת מתח מתמשך מלמדים אותנו לחיות על טורים גבוהים. גם כשהשקט מגיע אנחנו לא מזהים אותו, המחשבות רצות וממשיכות מתוך אינרציה. שכחנו איך להרפות.

לפעמים זה רק מקור אחד. ולפעמים כמה מקורות ביחד. כל אדם והייחודיות שלו.

בעין הסערה אנחנו נתלים במחשבות שלנו כדי ליצור איזשהו היגיון בכאוס. זה לא תמיד עובד. וגם אם כן זה זמני. וזה דורש מאמץ אדיר.

העניין הוא לא להוסיף עוד משהו במצבי רעש, אלא לעזוב. להיות. זה לשים לב. לשים את הלב שלנו ולא את הראש. בגוף, בחוויה, ברגש. צריך אומץ בשביל זה. לפעמים זה קורה לבד. לפעמים צריך מישהו או מישהי שמחזיקים לנו את היד ומראים לנו איך.

כי לפעמים כדי לשחרר את החבל צריך קודם לדעת שיש קרקע.

ואז, המחשבה הופכת לתובנה, הנשימה נפתחת ואנחנו מוצאים את עצמנו בתוך חוויה. לפעמים נעימה ולפעמים פחות, אבל תמיד מדהימה ביופיה. המחשבה כבר לא כופה את עצמה, אלא רק מלווה.

אסתי