למה כל כך קשה לנו לשים גבולות?

מה זה גבול?

גבול הוא קו או נקודת קצה שמפרידים בין דבר לדבר. כלומר המקום שבו משהו נגמר ומשהו אחר מתחיל. 

במובן פיזי זה גבול בין מדינות, גבול של שטח, קצה של אזור.

במובן מופשט זה תחום, מידה, סף, הקו שאחריו משהו כבר חורג ממה שאפשר, מותר, נכון או מתאים.

אבל יש משהו מבלבל בדרך שבה אנשים מתייחסים לגבולות, במיוחד אצלנו, בתרבות שבה יש הרבה חום וישירות, אבל גם הרבה בלבול בין קרבה לבין פולשנות, ובלבול בין גבול ברור לבין תגובת הגנה.

יש כאלה שלאגרסיביות, היעלמות או שתיקה קוראים גבול כשבפועל אלה תגובות מבוהלמות לביקורת, אכזבה או אפילו קירבה.

מצד שני יש כאלה שמעדיפים לוותר, להתחשב ולהיות נחמדים גם כשיש בפנים כעס וצורך לשים גבול. הם קוראים לזה "רגישות" אבל בפועל זו נטישה עצמית.

אלה נראים כמו שני קצוות שונים, אבל הם יושבים על אותו קושי: להישאר בקשר עם אדם אחר בלי לאבד קשר עם עצמנו.

מה זה גבול בריא?

גבול בריא מגיע ממקום בוגר יותר בנפש. הוא קשור למובחנות: היכולת להיות קרובים או מושפעים בלי לאבד את עצמנו, להקשיב לאחר ועדיין להקשיב גם מה נכון לנו. לרובנו לא קשה לדעת מה אנחנו רוצים וצריכים כשאנחנו לבד; אבל כשמישהו מולנו רוצה, נפגע, מתאכזב או לוחץ, יותר קשה לנו להיות בקשר עם עצמנו.

הרבה פעמים הגוף מבין את הגבול לפני שאנחנו שמים לב אליו. שריר כלשהו מתכווץ, הנשימה משתנה, הלסת ננעלת, או שיש עייפות פתאומית. אלה סימנים קטנים, אבל הם חשובים. הם מראים לנו איפה לעצור, לשנות קצב או להתרחק לפני שזה הופך לדרמה גדולה.

תגובת הגנה או גבול?

אנחנו לומדים גבולות הרבה לפני שאנחנו יודעים לדבר עליהם. אנחנו לומדים אותם מההורים, בזוגיות, מול סמכות, מול שתיקות, כעסים או אהבה שהגיעה עם תנאים. אני מביאה כאן כמה סוגים נפוצים של תגובות הגנה שאנשים חושבים בטעות שהן גבולות. צריך לזכור שמאחורי כל התגובות האלה יש ניסיון לשמור על חלק פגיע מאוד בתוכנו שרוצה אהבה, שייכות, כבוד וביטחון, החלק שלא למדנו להגן עליו כמו שצריך.

תוקפנות

זו אחת התגובות הנפוצות שמתחפשות לגבול, במיוחד במרחב הוירטואלי. מבחוץ היא נראית כמו כוח: מישהו מרים קול, מנבל את הפה, חותך, שם מישהו במקום, ומספר לעצמו שהוא עומד על שלו. אבל זו בעיקר תגובה להצפה. הגבול לא הופיע בזמן, הגוף כבר עבר את הסף שלו, ועכשיו הוא מנסה להחזיר לעצמו שליטה דרך התקפה. במקום לומר “זה לא מתאים לי”, הוא דוחף את האדם השני. זה יכול לתת תחושת כוח לרגע, אבל בדרך כלל משאיר אחריו ריק, בושה, אשמה וחולשה. גבול בוגר לא צריך למחוץ את האחר כדי לשמור על עצמו. הוא עומד, ברור, יציב, ומסוגל לומר אמת בלי להפוך את התקשורת לשדה קרב.

התבצרות

כשאנחנו מתבצרים, אנחנו אולי מרגישים מוגנים יותר, אבל אנחנו מגיבים מתוך פחד: פחד שיכנסו אלינו יותר מדי, שיבקשו יותר מדי, שינצלו, שנאבד שליטה. כוח אמיתי נראה אחרת. הוא מאפשר לנו להיות פתוחים ועדיין לדעת מתי עוברים את הגבול שלנו, ומתי ואיך לשים את הגבול באופן יעיל.

התחשבות והבנה

התחשבות מתחילה כנדיבות ורצון טוב, לרוב עם האמונה שאם נהיה טובים לאדם האחר הוא יבין לבד איפה הגבול שלנו ויתחשב בנו בחזרה. אבל ברוב המקרים זה מוביל את הצד השני להרגיש חופשי לעבור את הגבול שלנו כי לא הגדרנו לו בצורה ברורה איפה לעצור ומתי. כי זה התפקיד שלנו, לא שלו ולא של אף אחד אחר. בסוף זה הופך לעייפות, לחשבון פנימי ויכול להגיע לתוקפנות מתפרצת שאף אחד לא מבין מאיפה הגיעה. הרבה פעמים הכעס הזה לא מופיע כי מישהו עשה משהו קיצוני, אלא כי אנחנו אמרנו כן יותר מדי פעמים כשבפנים רצינו להגיד לא.

ועוד מגוון תגובות

יש גם תגובות שקטות או מתוחכמות יותר. 

היעלמות שמרגישה כמו שמירה עצמית, אבל משאירה את האחר מול קיר. 

שתיקה שמוצגת כאיפוק, אבל בעצם מענישה. 

צחוק או בדיחה שממוססים רגע כואב במקום לומר מה באמת קרה. 

ציניות וזלזול שמסתירים פגיעות ובדרך פוגעים 

ועוד…

גבול אמיתי ובוגר

גבול בוגר אומר שאנחנו יכולים להישאר עם עצמנו בלי למחוק את האחר, ולהרגיש את האחר בלי למחוק את עצמנו. אנחנו יכולים לאהוב, להקשיב ולהתחשב, בלי לקחת אחריות על כל מה שמישהו אומר או מרגיש; ואנחנו יכולים להיות ברורים, לומר לא, לעצור או להתרחק כשצריך, בלי להפוך את זה לעונש, התקפה או ניתוק. זו היכולת להישאר בקשר עם שני צדדים בו־זמנית: עם מה שקורה בתוכנו, ועם האדם שמולנו.

לפעמים רק לחייך ולהגיד בשקט: "לא מתאים לי", או "לא עכשיו", עובדים יותר חזק מלצעוק או להתרחק או להתעלם, בתנאי שיש בתוכנו, בגוף ובנפש שלנו, את הגבול בצורה של כוונה ברורה.

מיומנות

ולפעמים הגבול הראשון הוא בכלל מול עצמנו והתגובה האוטומטית שלנו: להתקשות, לתקוף ולהתרחק לפני שבדקנו מה פגע בנו, או להמשיך להכיל ולהיות נחמדים כשאנחנו לא מרוצים. בשני המקרים דרושה עצירה שבה אנחנו שואלים את עצמנו רגע: מה קורה לי עכשיו, על מה אני מנסה להגן, ואיך אפשר להישאר נאמנ/ה לעצמי בלי למחוק או לרצות את האדם שמולי.

בסופו של דבר, לדעת לשים גבול זו מיומנות. זו לא תכונה שנולדים איתה, אלא יכולת שמתפתחת בתוך קשרים, מול אנשים אמיתיים, ברגעים של אי נוחות, פחד, אכזבה ורצון לאהוב. ככל שאנחנו נעשים מיומנים יותר, יש לנו פחות צורך לתקוף או לספוג, ופחות בהלה מאינטימיות. גבול טוב בונה בתוכנו מקלט פנימי יציב: מקום שיודע לשים לב אלינו, לדאוג לנו ולתמוך בנו בזמן אמת, כך שנוכל להיות עם אחרים מתוך יותר חופש, אהבה ושקט נפשי.

אסתי