האם הזוגיות הזו מתאימה לי?
עודכן: 8 במאי
“היא הנשמה התאומה שלי, החצי השני שלי. אבל אני כל הזמן מפחד שתעזוב אותי. היא מתקרבת ואז פתאום מתרחקת. לפעמים חמה ורכה, לפעמים רחוקה וסגורה. לא מצליח לקרוא אותה. אני משתגע מזה. לא אוכל, לא ישן, כל הזמן חושד שהיא מעדיפה אחרים. רוצה להתנתק ולא מצליח”.
הוא יושב מולי עם עיניים אדומות מחוסר שינה ובכי, אחרי תקופה ארוכה של מתח בלתי נסבל. הוא רק בן 27 אבל חי בתוך הטלטלה הזאת מאז שהתחיל לצאת עם בחורות. מבחוץ זה תמיד נראה כמו אהבה גדולה. מבפנים זו מציאות של סבל מתמשך שחוזר על עצמו עם כל קשר חדש.
ומה שמגביר עוד יותר את המצוקה הוא שאנשים קוראים לזה התאהבות.
משוררים כותבים על זה שירים, סרטים נוצרים סביב זה, והתרבות כולה עוטפת את החוויה הזאת בהילה של תשוקה עוצמתית וחסרת גבולות וגורלית. קל להאמין שזה הדבר האמיתי. אבל הרבה פעמים מה שפועל שם הוא פצע עמוק שמתעורר בעוצמה ומציף את כל המערכת.
כשאהבה נקשרת בילדות עם פחד מנטישה, קירבה עם תחושת דחייה או משיכה עם חרדה, דווקא ההתאהבות המייסרת מרגישה חיה ואמיתית. היא מפעילה את הזיכרונות המוכרים והחקוקים עמוק בפנים. ולכן קשר שמעורר קנאה, פחד, מאמץ וריצוי, יכול להרגיש אמיתי מאד.
לעומת זאת, קשר שיש בו יציבות, קצב מתון ונוכחות עקבית מרגיש חסר ניצוץ ומשעמם, כי הוא לא מפעיל את הדרמה שאנחנו רגילים לזהות כאהבה.
כמעט כל התחלה של קשר יכולה להיות מלאה בתשוקה. קשרים שלא טובים לנו יכולים להרגיש עוצמתיים אף יותר. אבל מה שצריך לבדוק הוא לא רק מה אנחנו מרגישים ברגעי השיא, אלא לאן הקשר הזה יכול לקחת אותנו לאורך זמן.
כי יש הבדל גדול בין קשר שמאתגר אותנו לבין קשר שמערער אותנו.
קשר טוב יכול לגעת בפצעים ישנים, לדרוש מאיתנו להיחשף, ללמוד לתת ולקבל, לשאת תסכול. זה לא פשוט. אבל בתוך קשר כזה יש תנועה של גדילה.
בקשר שמערער אותנו באופן מתמשך קורה משהו אחר. נוצר בלבול, תלות, צמצום. ותחושה שלאט לאט אנחנו מתרחקים מעצמנו ומוותרים על חלקים בעצמנו רק כדי להמשיך את הקשר.
מניסיוני, השאלות החשובות באמת בזוגיות מתחילות להופיע דווקא כשהקסם הראשוני פג, וכבר אי אפשר להישען רק על משיכה וכימיה. זה השלב שחשוב לשאול את השאלות האלה כדי לדעת אם כדאי לנו להמשיך לטפח את הקשר:
איך אני מרגיש/ה לגבי עצמי כשאני עם האדם השני?
האם עם הזמן אני הופכ/ת ליותר צלול/ה או יותר מבולבל/ת?
האם כשאני איתו או איתה, הגוף שלי נרגע, או מתכווץ ונדרך?
האם יש מקום לקול שלי, או שהוא הולך לאיבוד?
האם למרות הפערים והויכוחים יש יכולת להקשיב, ללמוד ולתקן?
האם הקשר הזה מרחיב אותי או מצמצם אותי?
אבל יש גם מצבים אחרים לגמרי.
מצבים שבהם כבר לא מדובר בקשר מורכב או מאתגר, אלא בדפוס שליטה, ביקורת מתמשכת, ערעור של שיקול הדעת, הפחדה, ענישה רגשית, טשטוש מציאות, פגיעה בביטחון העצמי, קנאה רכושנית או בידוד. קשר כזה יכול להמשיך לפרוץ את הגבולות שלנו עד שהוא עלול להגיע לאלימות פיזית. אבל גם בלי אלימות פיזית, זו יכולה להיות אלימות רגשית של ממש.
בקשר כזה, הכיוון הוא יציאה. לא תיקון הקשר, אלא חזרה לעצמך. ולפעמים זה תהליך שדורש תמיכה חיצונית ותכנון זהיר.
בסופו של דבר, הקריטריון העמוק ביותר שאני מכירה הוא פשוט זה:
זוגיות טובה היא זוגיות שבתוכה אנחנו נעשים יותר. לא פחות.
יותר חיים, יותר נוכחים, יותר חופשיים, יותר עצמנו.
כשקשר שוחק, מבלבל ומערער לאורך זמן, כדאי לעצור ולבדוק אותו ברצינות. בתוך טיפול אפשר לראות את הדפוס בצורה ברורה יותר, להבין למה כל כך קשה להשתחרר ממנו, ולברר מה נכון לעשות הלאה.
אסתי
*במצבים קיצוניים ניתן לפנות למוקד 118 של משרד הרווחה ולמרכזים למניעה ולטיפול באלימות במשפחה, שם ניתן לקבל ליווי, הערכת מסוכנות ותכנון יציאה בטוחה.
תגובות