המיתוס של התחלה חדשה

אין לי מה להציע לשנה החדשה. אין לי טיפים לאיפוס, לא רשימת מטרות, וגם לא הבטחות ריקות.

רוב האנשים שאני פוגשת, כולל אני, לא מתחילים שום דבר מחדש. אלא ממשיכים. עם אותו גוף, אותו סיפור, עם אותן שכבות של ניסיון, פחד, חוכמה, עייפות וגעגוע.

החיים לא מתחילים בשנה חדשה. החיים ממשיכים.

אנחנו נכנסים אל שנת 2026 עם דברים שעדיין כואבים. עם תחושות שעוד לא נרגעו. עם שאלות שלא נענו. ואולי גם עם אכזבה מהרעיון עצמו של “שינוי”.

אני שומעת הרבה אנשים שחושבים שמשהו בהם לא בסדר, רק בגלל שהם לא הצליחו “להתחיל מחדש”. או כי לא הצליחו לעמוד במטרות שהציבו לעצמם בשנה החולפת.

אבל האמת הפשוטה והפחות מדוברת היא שהחיים לא באמת בנויים מהתחלות, הם בנויים מהמשכים.

ריפוי הוא לא איתחול. הוא המשך אמיץ.

המשך של מישהי שהבריאות שלה משתפרת בצעדים קטנים, יום אחר יום.

המשך של מישהו שלומד לרפא את חוסר האמון שלו בבני אדם טיפה אחר טיפה.

המשך של יצירתיות שמתחילה לחזור מילה אחר מילה, תמונה אחר תמונה, צליל אחר צליל.

יש משהו מרפא בלהפסיק לדרוש מעצמנו “להשתנות” ולהתחיל לשאול שאלה אחרת: איך אני יכולה להיות יותר סבלנית עם מה שכבר קורה לי ובחיים שלי? כי לפעמים התנועה הכי עמוקה היא לא קדימה, אלא פנימה. לפעמים הדבר האמיץ ביותר הוא לא החלטה גדולה אלא הסכמה קטנה: להיות טוב לעצמי גם כשאני לא מרשימ/ה, לא מתקדמ/ת, לא “בדרך הנכונה”.

השנה הזו לא מבקשת מאיתנו להיות אנשים אחרים. היא אולי מבקשת שנהיה קצת יותר נאמנים לקצב שלנו.

לגוף שלנו. לסיפור האמיתי שלנו, לא לסיפור שאחרים רוצים שנספר.

אם יש דבר אחד שאני כן מאחלת לי ולך, זו לא התחלה חדשה, אלא המשך שיש בו שקט, הקשבה וסבלנות.

גם כשעדיין לא ברור לאן זה הולך.

אסתי