המבקר הפנימי

יש אנשים שמדברים אל עצמם בדרכים שלא היו מעיזים לדבר אפילו לאויבים שלהם. “אתה עלוב”, “איך שוב הרסת את זה”, “כולם מצליחים חוץ ממך”, “את טיפשה ועצלנית”.

הקול הזה מופיע אחרי טעות שעשינו, לפני החלטה חשובה, בתוך הרגעים הכי טובים בחיים. והוא לא מרפה.

נעים מאד.

זה המבקר הפנימי.

הוא מייבש שמחה ומכניס אותנו לחיים של מאמץ תמידי מול עצמנו. לפעמים הוא נשמע כמו מתקפה גלויה, ולפעמים כמו הערה אגבית ו“הגיונית”. בדרך כלל יש לו קול של מישהו מהעבר. למרות שהוא משתמש במיתרי הקול שלנו. 

יש גישות שמציעות להשתיק אותו, להילחם בו או להחליף אותו בחשיבה חיובית. זה אולי עוזר לרגע אבל לרוב אלה פתרונות שטחיים שלא נוגעים בשורש.

כי אם נטייל בנבכי ההיסטוריה האישית שלנו, נגלה לתדהמתנו שהמבקר הפנימי הזה לא נולד כדי להרוס אותנו, אלא כדי להגן עלינו. כמו שומר ראש פנימי שניסה למנוע מאיתנו להיפגע שוב, הוא למד לזהות סכנה מוקדם ולהזהיר אותנו מפני השפלה וכאב. כי כשהיינו קטנים ורכים, הכאב היה מסוכן.

הבעיה היא שהשומר הזה לא טורח להתעדכן.

הוא ממשיך לעבוד בנחישות גם כשאנחנו כבר בוגרים. גם כשהאב כבר לא בסביבה. גם כשהמורה ההיא, או האם ההיא, או בן הזוג ההוא שירו עלינו את החיצים המקוריים, כבר מזמן לא נוכחים. הסכנה חלפה, אבל השומר נשאר בתפקיד.

וזה החלק הטרגי.

בהתחלה הוא באמת ניסה לעזור. אבל עם השנים הוא נעשה יותר ויותר קשוח, יותר ויותר חשדן. 

עד שהוא כבר לא מגן עלינו מפני כאב, הוא עצמו הפך למקור של כאב עצום.

הנה כמה מהצורות הנפוצות שבהן המבקר הפנימי מופיע. כמובן, זו רשימה חלקית, ואצל רוב האנשים מדובר בשילוב של כמה קולות או קולות שנשמעים אחרת.

המבקר המשפיל

מאד אכזרי. הוא לוחש לקורבנות שלו שהם עלובים, דפוקים, מביכים, חסרי ערך.

לרוב הוא מתפתח בסביבה שהיו בה כדרך קבע השפלה, לעג, ענישה רגשית או פיזית, או מבוגרים שגרמו לילדים להרגיש שהם “רעים”. זה קול שלמד להקדים את המכה: לבטל אותך לפני שמישהו אחר יבטל.

הוא רומס שמחה ויצירתיות, מחליש יוזמה, ויכול לגרום לך להרגיש שאין לך זכות פשוט להיות.

המבקר הפרפקציוניסט

הוא אף פעם לא מרוצה. “זה לא מספיק טוב”, “את לא יפה/חכמה/פופולרית מספיק”, “זה צריך להיות או מושלם או כלום.”

לרוב הוא מתפתח בבתים שבהם אהבה, הערכה או תשומת לב היו תלויות בהישגים.

הקול הזה מאמין שאם נהיה מספיק טובים, חרוצים ומושלמים, נצליח לחמוק מהכאב של לא להרגיש אהובים בזכות מי שאנחנו.

כלפי חוץ אנשים כאלה נראים לעיתים מצליחים מאוד, אבל מבפנים הם חיים בתחושת מרדף. הם מסיימים משימה ומיד מחפשים את הפגם הבא. הגוף נשאר דרוך, והנפש נשארת רעבה.

המבקר המשווה

“כולם כבר שם ואתה עדיין פה", “תראה איפה הם בגילך", “כולם מסתדרים חוץ ממך", “נשארת מאחור”. זה מבקר שכל הזמן משווה אותנו עם אנשים אחרים, עם ההצלחות שלהם, המצב הכלכלי, המשפחתי או הזוגי שלהם.

הוא מתפתח בד"כ בסביבות שבהן יש הורים משווים ומקטינים, אחים מועדפים, בחברה שיפוטית שמודדת עצמה על סמך הישגים חיצוניים, לחץ להצליח.

והוא מאוד חזק בתרבות שלנו.

הוא גורם לאנשים לחיות בתחושה של מרדף מתמיד, תחושה שהם אף פעם לא מספיק, שתמיד חסר משהו, גם כשהחיים שלהם מספיק טובים. אבל זה כמובן אף פעם לא מספיק.

המבקר המרצה, ה“נחמד”

זה אחד הסוגים הכי מבלבלים, כי הוא לא נשמע כמו מבקר. הוא נשמע נעים, בוגר, מתחשב, רגיש. הוא אומר: “אל תעשה עניין”, “תוותרי לו”, “תבין אותה”, “אל תהיי קשה”.

הקול הזה מתפתח לרוב ליד הורה פגיע, כועס, לא יציב, או כזה שלא מסוגל להכיל תסכול, קונפליקט או נפרדות. הילדה לומדת מהר ששלום מזויף עדיף על אמת מסוכנת.

המחיר הוא מחיקה עצמית. אלה אנשים שמתקשים לומר “לא”, חוששים לאכזב, ונשחקים בתוך קשרים. מבחוץ הם נעימים, שקטים או ביישנים; מבפנים הם מלאי תסכול ומרוחקים מהרצון האמיתי שלהם.

המבקר החרד, המפקח

“תבדקי שוב.” “תתכונן עד הפרט האחרון.” “תחשבי על כל תרחיש.” “אל תסמכי.” "אל תפספס אף סימן".

זה מבקר שנפוץ במיוחד אצל אנשים שגדלו בתוך מציאות לא צפויה ולא בטוחה: טראומה, מחלה, אלימות, בגידה, התעללות או אירוע ששבר את תחושת הביטחון בגוף או בעולם.

זה שומר פנימי שחי על סריקה מתמדת. הוא מאמין שאם רק יהיו מספיק מוכנים, ערניים ודרוכים, יצליחו למנוע את האסון הבא.

וכך החיים נהיים חיים של פיקוח: קשה לנוח, להירדם, ליהנות. הגוף לא באמת מקבל רשות לשחרר ולנוח.

-------------------------------

רוב האנשים חושבים שהמבקר הפנימי הוא האמת הפנימית שלהם. אבל האמת היא שהוא רק קול אחד בתוך מערכת מורכבת הרבה יותר.

אחת הסיבות שכל כך קשה להיפטר מהקול הזה, היא שלרוב הוא לא נשמע כמו קול זר. הוא נשמע כמו מחשבה שחשבנו בעצמנו. אבל אחד הרגעים המשמעותיים בתחילת שינוי הוא הרגע שבו מתחילה להיווצר הבחנה: "זה לא בהכרח אני, זה קול שלמד להגן עלי".

אז השלב הראשון הוא להתחיל לזהות אותו. שאלה פשוטה יכולה לפתוח סדק: "מי מדבר אלי עכשיו?" - ז"א האם זה הקול האותנטי שלי או שזה הקול של הפחד שלי? לפעמים עצם ההבחנה כבר מתחילה לשחרר משהו. 

ומה אחר כך?

המבקר הפנימי לא נעלם רק כי חשפנו אותו. הוא גם לא מתמוסס מכמה משפטי עידוד. כשהוא מושרש עמוק, הוא דורש עבודה עמוקה. מפגש אמיתי ואמיץ עם המקום שבו הוא נולד ועם האירועים בחיים שיצרו אותו. לוקח שנים רבות לטפח את הקול הזה, את המבקר הקבוע שצמוד אלינו יום ולילה. לכן אי אפשר לצפות לשינוי מהיר.

אבל אז, כשמפסיקים לראות בקול של המבקר הפנימי את האמת היחידה, לאט לאט מתחילים לזהות בפנים קול אחר. קול תומך ולא דורסני. קול שאומר אפשר לחיות את החיים עם יותר חמלה כלפי עצמנו.

אסתי