הנורמליות של האיום

על פניו הכל רגיל. בתי קפה פתוחים. ילדים הולכים לבית ספר. אנשים לעבודה. אין אזעקות כרגע. אין נפילות. יש רק “אולי”. אולי עוד מעט זה יקרה.

וה"אולי" הזה הוא די אכזרי. 

כי לאירוע מסוכן וחד פעמי יש מבנה. יש התחלה, שיא וסוף. יש רגע שאומרים: זה קרה. שרדנו. יאללה חוזרים לנשום.

אבל ל"אולי" אין שיא. הוא לא מתפוצץ ונגמר. הוא מחלחל. יום אחרי יום. וככל שהוא נמשך קורה הדבר הכי עצוב בעולם: אנחנו מתרגלים.

מתרגלים לארסנל הענק שמתהווה מסביב. להצהרות. לאיומים. לכותרות. לאלימות. מתרגלים לחיות עם פיקוד העורף ברקע כאילו זה תחזית מזג אוויר. מתרגלים לזה ששקט זה בעצם הפסקה בין התראות. מתרגלים לחיות בין מלחמות. 

בני אדם לא בנויים להיות רגילים לאיום מתמיד. ולהתרגל לאיום זה לא "חוסן".

חוסן זה היכולת להתאושש מאירוע. זה לא היכולת להישאר דרוך לנצח.

מאז ה- 7 באוקטובר אני תופסת את עצמי לפעמים קפואה עם כתפיים תפוסות ובטן מכווצת. כאילו הגוף מחכה לאישור שהכל בסדר, שהמשבר מאחורינו. למישהו שאומר: אפשר לנוח עכשיו.

אבל אף אחד לא אומר את זה.

וכשאין פורקן אנחנו לא יכולים להירגע. הדריכות הופכת לברירת מחדל. השינה נפגעת. הפיוז קצר. אין סבלנות לילדים/בני זוג/נהג שחותך אותנו. וגם אין סבלנות לעצמנו.

הגוף בתורו מצטרף ומתחיל לזעוק. מערכת חיסון נחלשת וחולים כל שני וחמישי, בעיות עם הלב, כלי דם, עיכול… 

וכשמיליונים חיים בו זמנית עם עצבים דרוכים משהו משתנה באוויר עצמו. רואים את זה ברחוב, בשיחות, בכביש. מילה אחת יכולה להעלות דופק בחדר שלם. נהג עצבני מדביק אוטובוס שלם באי שקט. זה לא מיסטיקה, זו הדבקה רגשית. אנחנו יצורים חברתיים. אנחנו מסתנכרים אחד עם השני. 

אנחנו חיים בתוך שדה של מתח שמקיף את כולנו. וקשה מאד לצאת ממנו. 

אז מה עושים? איך שומרים על עצמנו במלחמות האינסופיות סביבנו ובתוכנו, בזמנים שבין מלחמות, בציפיה למלחמה, במתקפות פסיכולוגיות ועוד? איך נשמור את נפשותינו בתוך הכאוס האלים הזה?

ויקטור פרנקל, המחבר של "האדם מחפש משמעות" כתב:

"בין הגירוי לתגובה יש מרווח. 

במרווח הזה נמצאת הבחירה שלנו. 

ובבחירה הזאת, החירות שלנו."

אנחנו יכולים לקחת שליטה על המצב הפנימי שלנו, ואפשר לעשות את זה בצעדים פשוטים. לא צריך מהפכות פנימיות גדולות:

• להפסיק לצרוך חדשות כל שעה. פעם ביום מספיק.

• לנסות לא להביא הביתה את המתח של החוץ. בית אמור להיות מקלט, לא אזור מלחמה.

• שינה היא לא מותרות. היא ויסות עצבי.

• לזוז. גוף בתנועה פורק אדרנלין וקורטיזול.

• חיבוק. ליטוף. טיפול במגע. מגע יכול לרפא הרבה מצבים. 

• להאט. באמת. פשוט לעשות דברים יותר לאט.

• לנשום עמוק. לבטן. לפחות עשר נשימות.

• לא להיות יותר מדי לבד. לא להחזיק הכל לבד. 

• לעצור כל כמה זמן ולשאול את עצמנו: האם המתח שאני מרגיש/ה הוא רק שלי או השפעה של הסביבה.

ואולי השאלה בתקופה כזו היא לא איך לעבור עוד מלחמה. אלא איך לא להתחיל מלחמה בתוכנו לפני שהיא התחילה במציאות? ואיך לא לגרור אותה איתנו גם כשלא תהיה כבר סכנה מיידית?

אז בואו נהיה שניה כנים ונשאל את עצמנו:

האם אנחנו זוכרים איך להרגיע את עצמנו? 

האם אנחנו זוכרים איך מרגיש שקט בלי שנחכה לאסון?

והשאלה הכי חשובה: האם דריכות היא בחירה או שהיא הפכה כבר לזהות שלנו?

אסתי