כשהערך שלנו תלוי באישור מאחרים

כולנו רוצים שיראו אותנו. זה צורך אנושי בסיסי. אנחנו לומדים על עצמנו גם דרך העיניים של אחרים, כבר מגיל קטן. כשהיינו ילדים היינו צריכים שישימו לב אלינו, יתפעלו מאיתנו, ויתנו לנו תחושה שאנחנו שייכים וראויים, כדי שנוכל להתפתח בצורה בריאה.

הבעיה מתחילה כשבבגרותנו אנחנו לא מצליחים להרגיש ראויים בלי שמישהו מבחוץ יאשר לנו את זה.

כשחיים מתוך תלות באישור חיצוני, מחמאה אחת יכולה להרים אותנו גבוה, והתעלמות אחת יכולה להפיל אותנו לתחתית. מבט קצת מרוחק גורם לנו לשחזר שיחות בכפייתיות. הודעה שלא נענתה בזמן יכולה להפוך בתוך דקות לשאלות גורליות כמו: מה לא בסדר בי? האם מותר לי לתפוס מקום? האם בכלל מישהו אוהב אותי?

עם הזמן הקשב שלנו מתרגל לחפש בחוץ אישורים. במקום לשאול מה אנחנו מרגישים, אנחנו בודקים איך הגיבו אלינו. במקום לשאול מה אנחנו רוצים, אנחנו מנסים לנחש מה מצפים מאיתנו. במקום להישען על שיקול הדעת שלנו, אנחנו מחפשים תשובות אצל אחרים.

וכמו רוב הדפוסים המזיקים, גם זה לרוב מתחיל בילדות. ילדים קולטים מהר מאוד איזו גרסה שלהם מתקבלת יפה אצל האנשים שחשובים להם. האם זו הגרסה הצייתנית, הגרסה החזקה, המרדנית, המצחיקה או הדרמטית? כך או כך, ילדים לומדים שהם, כמו שהם, לא מספיקים כדי לקבל הערכה או אהבה. הם צריכים להיות משהו אחר, שונה ולפעמים ממש רחוק ממי שהם, כדי לקבל תשומת לב, הערכה ואהבה.

אז מה יכול לעזור?

קודם כל ללמוד להבחין בין הדהוד לאישור.

הדהוד הוא כשמשהו אמיתי שאמרנו או עשינו מגיע לאדם אחר וחוזר אלינו כדיאלוג. מישהו הבין אותנו, התרגש מאיתנו, היה איתנו. זה קשר.

לעומת זאת הזדקקות לאישור זו הציפיה שמישהו יחליט בשבילנו אם אנחנו שווים, ראויים ובעלי ערך. זה כשאנחנו מוסרים לאחרים את הסמכות למדוד אותנו.

אלה שתי גישות שונות. הראשונה היא דיאלוג פעיל, השניה המתנה פסיבית לאישור.

דבר שני הוא לשים לב לסוג הנתינה שלנו.

יש נתינה שמגיעה מפחד ומריצוי, מתוך התחושה שאם לא ניתן לא יאהבו אותנו, לא יצטרכו אותנו, לא ישארו איתנו. ויש נתינה שמגיעה מדחף פנימי ואמיתי, מתוך ידיעה שיש לנו משהו בעל ערך לתת למי שרוצה לקבל.

מבחוץ שתי הנתינות האלה יכולות להיראות כמעט אותו דבר. מבפנים ההבדל עצום.

בראשונה אנחנו מנסים למצוא את הערך שלנו דרך האחר, ובשנייה אנחנו פועלים מתוך תחושת ערך שכבר קיימת בתוכנו.

ודבר שלישי הוא להחזיר את הקשב שלנו פנימה, אל עצמנו, שוב ושוב.

לפני שבודקים כמה לייקים קיבל הפוסט, לשאול: האם זה מה שרציתי לומר?

לפני שמנסים להבין אם מישהו התאכזב מאיתנו, לשאול: האם אני שלמ/ה עם הבחירה שלי?

לפני שממהרים להתאים את עצמנו לתגובה של מישהו אחר, לעצור רגע ולבדוק: מה אני רוצה? מה נכון לי לעשות?

זה נשמע פשוט, אבל למי שהתרגל לאישור חיצוני זו עבודה עמוקה שדורשת התמדה. במקום לבדוק קודם את האחר ורק אחר כך את עצמנו, אנחנו מחווטים מחדש את המוח לבדוק קודם את עצמנו ורק אחר כך את האחר.

כשאנחנו מודעים לערך שלנו ומחוברים אליו, אנחנו עדיין רוצים קשר. עדיין שמחים כשמעריכים אותנו. עדיין מתאכזבים כשלא רואים אותנו. ההבדל הוא שאנחנו פחות נאחזים בתגובות חיצוניות. כל תגובה כלפינו, חיובית, שלילית או מתעלמת, הופכת להיות כמו עקיצת יתוש במקום חיה שטורפת את תחושת הערך שלנו.

זהו מסע של ללמוד לזהות את הדפוס הזה בזמן אמת, להבין מאיפה הוא התחיל, ולהחזיר לאט לאט את הסמכות למקום שבו היא הייתה אמורה להיות מלכתחילה - אצלנו.

אסתי