כעס: להבין את המקורות וללמוד לנהל אותו

"אני כועסת על כולם כל הזמן. לא מבינה למה. ולא מצליחה להירגע."

"בת הזוג שלי מחרטטת לי שאני מדבר איתה בצורה תוקפנית, לא מבין מה הבעיה שלה, אני נשמע לך תוקפני?"

"אני כועסת על כל הגברים. ברגע שגבר מתקרב אלי קצת אני נובחת עליו. לא מצליחה להתאפק."

"אני לא יכולה עם אמא שלי. היא מעלה לי את הסעיף. זאת הסיבה שאני כמעט לא נפגשת איתה."

"ברגע שאני קורא מישהו שלא מסכים איתי אני משתלח בו בכל הכוח. אחר כך אני מרגיש חרא עם זה. למה אני עושה את זה?"

אחד הדברים המאתגרים בחיים זה לאלף את הסוס הפראי הזה שנקרא כעס. כדי לעשות את זה צריך קודם להבין ממה הכעס בכלל עשוי.

בשבילי כעס הוא קודם כל אנרגיה: כוח נפשי וגופני שמופיע כשמשהו בתוכנו דורש תשומת לב ואומר: עד כאן. הוא רגש טבעי, ולפעמים גם חיוני, כל עוד הוא לא משתלט והופך למנגנון קבוע. זה רגש שמכוון לפעולה, אבל לא כל פעולה שיוצאת מכעס היא פעולה נכונה.

אנשים מתנדנדים הרבה פעמים בין שני קצוות: התפרצות או התאפקות. או שהכעס מתפרץ החוצה, או שהוא נדחק פנימה. שתי התגובות האלה לא קשורות לכעס עצמו, אלא למה שלמדנו לעשות איתו.

כעס יוצר לא פעם תחושת בהירות מזויפת. ברגעים כאלה נדמה לנו שאנחנו רואים פתאום בדיוק מה נכון, מי אשם ומי צודק. אבל זו לא בהירות אלא פישוט, חלוקה מהירה של העולם לטובים ורעים, כדי לזכות בהקלה מיידית מהמצוקה.

כעס לא מופיע בחלל ריק. הנה כמה מהמקורות הנפוצים שלו:

• כשגבול פנימי או חיצוני מופר.

• כשאנחנו לא מרשים לעצמנו להרגיש פחד, עלבון או חוסר אונים.

• כשחווים השפלה ואפליה.

• כשאנחנו עייפים, רעבים, מוצפים או חסרי מנוחה, הכעס נעשה זמין יותר.

• כאסטרטגיית הישרדות. במקרה הזה כעס מגדיר את הזהות ולפעמים אפילו את הערך העצמי.

  
  

ויש גם כעס קולקטיבי. בחברות שחיות לאורך זמן תחת איום, עוול או טראומה מתמשכת, הכעס נעשה שפה משותפת ולפעמים אפילו זהות משותפת.

ברפואה הסינית הכעס קשור לזרימה ולכיוון. באיורוודה הוא מזוהה עם אש שיוצאת מאיזון. בבודהיזם הוא נחשב לכוח שמעכיר את הראייה. והרמב"ם מזהיר מפני הכעסנות כמידה שמערערת את הדעת. מעניין שאף אחת מהמסורות האלה לא מציעה לבטל את הכעס. כולן מנסות לקחת אנרגיה גולמית ולהפוך אותה לצורה.

אחת המשימות הבוגרות של החיים היא ללמוד מתי לכעוס, על מה, ואיך. ללמוד לומר את האמת בלי להשפיל. להציב גבול בלי להרוס גשרים. לזהות שגבול נחצה, ובו בזמן לבחור תגובה שלא מגדילה את ההרס. בעיניי זו ממש אמנות. מי שלמד לשאת כעס בלי להיבלע בו לא בהכרח רגוע יותר; הוא פשוט חופשי יותר לבחור מה לעשות באש הזאת.

לפעמים די במילים “זה לא מקובל עליי”, "לא עכשיו" או פשוט "לא". לפעמים די בשתיקה והתרחקות. ולפעמים אפילו איך שאנחנו מזיזים את הגוף שלנו יוצר גבול ברור יותר מכל דרמה.

יחד עם זה, יש מצבים שבהם נדרשת עוצמה גדולה יותר, מפני שמשהו כוחני, פוגעני או עיוור לא נעצר עם רמז או בקשה מפורשת. גם אז, יש הבדל בין כעס מודע לכעס פראי ובלתי נשלט. כעס מודע יודע על מה הוא מגן. כעס פראי משליך החוצה חומר בוער. הראשון מציב גבול, השני משחזר פגיעה.

הרבה אנשים בטוחים שצריך “להוציא” כעס כדי להשתחרר ממנו. אבל חשוב להבין את ההבדל בין ליצור תנועה בגוף כדי שהאנרגיה תתחיל לזוז לבין התפרצות, צעקות או פריקה גופנית אלימה. נדרשת לא מעט עבודה פנימית כדי לנווט את הנפש והגוף לכיוון של תנועה ולא פורקן.

חשוב להבין שלפרוק כעס בצעקות או אלימות רגשית, פיזית או מילולית לא מפחית כעס אלא מלבה אותו. אדם שרגיל "להוציא" את הכעס שלו בדרכים כאלה ואחרות מלבה ומזין את הכעס שלו ופוגע בסביבה שלו ובעצמו. זו לא דרך אמינה להפחית כעס, אלא דרך לשרוף גשרים וקשרים, פנימיים וחיצוניים.

גם חזרתיות מנטלית על עוול שנעשה לנו, מה שנקרא rumination, נוטה להעמיק כעס במקום לעבד אותו. כלומר, מחשבה כועסת שחוזרת שוב ושוב היא לא עיבוד. היא ליבוי והחמרה.

כשילדים כועסים, מה שעוזר להם בדרך כלל הוא לא לבטל את הכעס אלא לשהות איתם בתוכו, להקשיב, ולעזור להם לתרגם אותו למילים ולמעשים. "אתה עייף? את רעבה? כואב לך משהו? מישהו העליב אותך? אתה מתוסכל כי אתה צריך לחכות, להתאפק, לדחות סיפוק, וכן הלאה.." ההקשבה והניסיון להבין את שורש הכעס עוזרים לילדים לעבד ולעכל את הכאוס העוצמתי הזה ולדעת מה לעשות איתו.

רוב המבוגרים הכועסים מאוד היו פעם ילדים שכעסם לא קיבל מקום ולא תורגם. כעס הרסני לא נעלם רק כי חשפנו את המקור שלו. במקרים רבים הוא כבר שזור במערכת העצבים, בהרגלי התגובה, בדרכים שבהן אדם למד לשמור על עצמו מפני כאב, בושה או חוסר אונים. לכן ההכרה במקור היא רק שלב ראשון.

היכולת לעצור בזמן, לשאת את העוררות, ולא לבחור שוב באותה תגובה פוגעת, זו כבר עבודה הרבה יותר קשה, ולרוב אי אפשר לעשות אותה לבד. כי כעס הוא כוח שצריך ללמוד להחזיק ולתעל.

כעס הוא לא אויב. הוא יכול להיות מדריך. כשאני מבינה את המקורות שלו, אני יכולה להתחיל לנהל אותו. זהו תהליך שדורש סבלנות, הבנה, והקשבה פנימית.

אסתי