תוקפנות מדבקת: איך עוינות מתפשטת מאדם לאדם

אנחנו קוראים לזה "טמפרמנט מזרח תיכוני", אבל אם נתעמק קצת נגלה שפיתחנו חירשות קולקטיבית לדיבור תוקפני.
מדהים כמה אנשים נורמליים אני פוגשת שכבר בכלל לא שומעים שהבוס שלהם נובח עליהם במקום לדבר. או גרוע מזה שהם עצמם מדברים בטון ארסי ועוין בלי לשים לב שאיפשהו בדרך נמחק להם הגבול בין "להיות ענייני" ל"להיות כוחני".
הבעיה היא שתוקפנות עובדת כמו וירוס. מישהו משתלח בנו, אנחנו נדרכים ומחזירים לו באותו מטבע כדי לא לצאת פראיירים, ומאותו רגע המין האנושי הופך בעינינו לאויב מר ואנחנו מעבירים את העצבים הלאה בשרשרת: מהנהג שחתך אותנו, לפקיד בבנק, לשכן, ובסוף לבני זוג ומשפחה.
במחקר שנערך בישראל ב־2015 השתתפו 24 צוותים רפואיים של טיפול נמרץ בפגים בסימולציות של מצבי חירום. לחלק מהצוותים השמיעו הערות מזלזלות של מומחה חיצוני על רמת הרפואה בישראל. התוצאה הייתה ירידה בביצועי האבחון והטיפול ופגיעה בשיתוף הפעולה בין אנשי הצוות.
עכשיו תחשבו על זה, אם כמה הערות עוינות הצליחו לשבש רופאים מנוסים בחדר מיון, מה קורה למוח שלנו כשזו המוזיקה הקבועה של חיינו? כדי לשרוד סביבה כזו, אנחנו עוברים למצב בונקר. אנחנו מצטמצמים, נהיים חשדנים, נוקשים וצפויים. וככל שזה נמשך הסקרנות, היצירתיות, ההקשבה ושמחת החיים שלנו מתאדות. אנחנו הופכים לגרסה מוקטנת ומבוהלת של עצמנו, העיקר שלא ימצאו בנו נקודת תורפה.
אבל תוקפנות גובה מחיר כבד גם ממי שמאמץ אותה כדרך חיים, או כרישיון פורקן לגיטימי בכל פעם שקצת מצוברח לו.
אם הסביבה משתתקת ומסכימה איתו רק כדי להימנע מהחיצים שלו, הוא מסיק בטעות שאגרסיביות היא כלי תקשורת מבריק. לאט לאט היכולת שלו להקשיב מתנוונת, ואת מקום הקרבה תופסים משחקי שליטה ועלבון. הוא מרחיק מעצמו גם את האנשים הכי קרובים אליו, וסולל לעצמו דרך לבדידות ומרירות. במקרים מסוימים התוקפנות המילולית אף עלולה להסלים לאלימות פיזית.
שוב ושוב ראיתי איך אנשים שתופסים תוקפנות כדרך התקשורת הרגילה שלהם מגלים להפתעתם שהחיים תוקפים אותם בחזרה. זה לא עונש, זה העיקרון האקוסטי של היקום: תצעק לתוך הבאר, אל תתפלא שמהדהדת משם בחזרה צעקה.
החדשות הטובות הן שגם אדיבות מדבקת, למרות שבמקומותינו נוטים להתייחס אליה בחשדנות, או כסוג של חולשה או מניפולציה מתוחכמת.
כשאנחנו נותנים למישהו להשתלב בפקק בלי לעשות מזה דרמה יוונית, מקשיבים עד הסוף, נושמים שניה לפני שעונים ומפסיקים להתיז על הסביבה רגשות לא מעובדים כמו ממטרה מקולקלת, אנחנו משנים את האקלים סביבנו.
נכון, קל להגיד, אבל במדינה שעדיין מנסה להסדיר נשימה, גם תשובה רגועה אחת היא מעשה חתרני של שפיות. כי בסוף, האופן שבו אנחנו מתקשרים דווקא כשאנחנו כועסים, עייפים או בעמדת כוח, מספר על הבגרות הרגשית שלנו הרבה יותר מכל נאום חוצב להבות על ערכים, אהבה וכבוד.
(ואם קראתם את זה בראש בטון עצבני, קחו נשימה ותקראו שוב 😉)
**************************************************************************
מקורות ומחקרים למי שרוצה להעמיק:
1. מחקר שמראה איך גסות רוח בארגונים מתפשטת בקלות מאדם לאדם אפילו בעקבות אירוע חד-פעמי, וממשיכה הלאה גם למפגשים הבאים.
2. המחקר הישראלי על 24 צוותים בטיפול נמרץ בפגים, שהראה פגיעה במדדי האבחון ובתפקוד בעקבות חשיפה להערות עוינות.
מחקר שמראה איך מעשי חסד יומיומיים בעבודה משפרים את הרווחה הנפשית של הנותנים והמקבלים ויוצרים אפקט מדבק שמגביר נתינה הדדית ב-278%.
ההשפעות המזהמות של חשיפה לגסות רוח בבוקר על תפיסות והתנהגויות לאורך יום העבודה.
תגובות