טריגרים: כשהעבר נכנס להווה

בפרק הקודם פגשנו את אורנית ויובב בזמן סכנה. אורנית הלכה ברחוב בערב, מישהו התקרב אליה וניסה לתפוס אותה, היא דחפה אותו בכל הכוח וצרחה עליו עד שברח. יובב היה בעבודה שלו כשהגיעה רעידת אדמה. הוא רץ החוצה לפני שהבניין התמוטט. ראינו מה קורה לגוף כשהוא צריך בתוך שבריר שניה להילחם, לברוח, לקפוא או לפייס (כמו יובב מול הבוס התוקפני שלו).
אבל מה קורה אחרי? הסכנה הסתיימה, עברו חודשים או שנים, החיים המשיכו. לפחות לכאורה.
שתי סצנות
אורנית נכנסת למעלית בדרך לפגישה. יחד איתה נכנס גבר זר שעמד קצת קרוב מדי. ואז מגיע הריח. אפטרשייב גברי שמזכיר את הריח של התוקף שלה. לפני שהיא מספיקה להבין מה קורה, הבטן שלה מתכווצת, הנשימה נעצרת וכל הגוף שלה קופא מפחד. היד שלה מחפשת בעצבנות את הכפתור של הקומה הקרובה. היא מרגישה שהיא חייבת לצאת משם. מיד.
הגבר בכלל שקוע בטלפון שלו. מבחינתו שום דבר לא קורה.
אחד הדברים המטרידים שקורים אחרי אירוע טראומטי הוא שזה יכול לגרום לנו לפחד ממשהו לא מסוכן, גם כשאנחנו יודעים שהוא לא מסוכן. זה הרבה יותר מפחד. לפעמים זו התנגשות בין שתי מציאויות: המציאות שמתרחשת סביבנו ברגע הזה, והמציאות שנצרבה בנו בעבר.
גם יובב מכיר את ההתנגשות הזאת.
ביום רגיל אחד, כשהוא יושב בסלון ביתו וקורא ספר, משאית כבדה עוברת ברחוב וזה מרעיד את החלונות לכמה רגעים. פתאום הלב שלו מזנק, שרירי הרגליים נדרכים, וכל הגוף מתכונן לרוץ לדלת. רק אז מגיעה המחשבה: רגע, זו משאית. אין רעידת אדמה. אני בבית. הכל בסדר. הוא מסדיר את הנשימה, מסתכל על הספר שבידיו, על הרהיטים המוכרים, על הרצפה היציבה, ומנסה להבין למה הגוף שלו הגיב בעוצמה כזאת.
איך העבר מצליח לפרוץ להווה?
כשאורנית ויובב מגיבים למה שקורה מולם, העבר וההווה מתקיימים באותו זמן במקביל. זה אחד המאפיינים של פוסט טראומה: האירוע הסתיים במציאות החיצונית, אבל חלקים מהחוויה עדיין יכולים להתעורר כאילו לא עבר זמן בכלל.
לגירוי שמפעיל מחדש את התגובות הטראומטיות האלה אנחנו קוראים טריגר.
מה יכול להוות טריגר?
קול או צליל: לדוגמה - גוון קול של מישהו, צפירה, תקתוק שעון או מוזיקה מסוימת.
אירוע או מועד מסוים: לדוגמה - חג, עונה בשנה, יום הולדת או שעה מסוימת ביום.
ריח: לדוגמה - ריח של קפה, בושם או אלכוהול.
מראה: לדוגמה - אדם מסוים, בניין או רחוב, שולחן חג, סצנה בטלוויזיה או הבעת פנים של מישהו.
טעם: לדוגמה - טעם מר, מאכל של חג או ממתקים.
מגע: לדוגמה - חיבוק רצוי או לא רצוי, מגע באזור מסוים בגוף, חום או קור.
תחושות גופניות: לדוגמה - מחנק, דופק מואץ או בחילה, כאב פיזי באזור מסוים.
רגש: לדוגמה - פחד, אימה, בושה, חוסר אונים או זעם.
(מבוסס על רשימת הטריגרים של ארגון RAINN)
אז מה ההגיון בתכונה המטרידה הזאת? מבחינה הישרדותית בעל חיים שניצל מטורף בזכות רחש בשיחים, מוטב שיזהה את הרחש גם בפעם הבאה. מערכת ההישרדות מעדיפה להפעיל אזעקת שווא מאשר להחמיץ סכנה אמיתית.
לכן בזמן סכנה המוח שלנו קושר את האירוע המסוכן עם התחושות והגירויים שנמצאים מסביב. ככה הוא לומד לזהות סכנה. מבחינתו כל הדברים שהיו מסביב לסכנה עצמה הם חלק ממרכיבי הסכנה ועדיף להתרחק מהם, גם כשהפרטים האלה לא מסוכנים כשלעצמם. הקישור הזה לפעמים מתרחב בהמשך גם לגירויים שרק דומים למה שהיה באירוע המקורי. למשל ריח מסוים שרק מזכיר את הריח שהיה בזמן האירוע.
כשאנחנו מפחדים מהתגובה של עצמנו
אורנית יוצאת מהמעלית. היא מרגישה הקלה, אבל גם מבוכה ובושה. למה היא נבהלה כל כך? למה הרגישה שהיא חייבת לברוח מגבר שלא עשה לה כלום? האם היא יכולה בכלל לסמוך על התגובות שלה? אולי משהו בה פגום?
אחד הדברים הקשים בטראומה הוא שהיא יכולה לערער לא רק את תחושת הביטחון בעולם, אלא גם את האמון שלנו בעצמנו.
אם אני מפחדת כשאין סכנה, איך אדע מתי הפחד שלי מוצדק? אם הגוף שלי מספר לי שמשהו נורא עומד לקרות, אבל העיניים שלי לא רואות שום איום, למי אני אמורה להאמין?
ככל שחוסר האמון הזה מתגבר, אנחנו עלולים למצוא דרכים להימנע מלהיתקל בטריגרים. אורנית תעדיף מדרגות על פני מעליות, להתרחק מגברים בכלל או להימנע מהליכה לבד בערב. יובב יתרחק ממקומות רועשים וסגורים ותמיד ישב קרוב לדלת היציאה ליתר ביטחון. וככה העבר מתחיל להשפיע גם על העתיד.
והדבר המתעתע ביותר הוא שעם הזמן אנחנו כבר לא מזהים את הקשר אלא בטוחים שאנחנו אנשים פחדנים, חשדנים, רגישים מדי או חסרי ביטחון. שזאת האישיות שלנו, כשמה שנראה לנו כמו תכונת אופי הוא למעשה דפוס הישרדות שנלמד בעקבות הטראומה שעברנו.
כשהעבר מתחפש להווה
אנחנו רגילים לחשוב שמה שקרה פעם נשאר תחת הכותרת "עבר". אבל כשטריגר נדלק, החוויה הטראומטית לא חוזרת כמו סיפור או סרט שאנחנו נזכרים בו מהצד. היא חוזרת כחוויה חיה.
לפעמים זה מופיע כתמונה פתאומית שצצה בלי שהזמנו אותה, לפעמים בחלומות בלילה, ולפעמים הגוף פשוט מוצף באותם רגשות ותחושות פיזיות מדויקות של רגע הפגיעה, גם אם הראש בכלל לא מחבר את זה לאירוע ספציפי. החלק המבלבל הוא שאנחנו יכולים להיות מופעלים על ידי טריגר ביומיום בלי להבין בכלל למה הגוף מגיב ככה, במיוחד אם מדובר בחלקים מהחוויה שקשה לנו לזכור באופן מסודר.
העובדה שאנחנו לא מצליחים להסביר את התגובה שלנו לא הופכת אותה לפחות אמיתית. אבל גם העובדה שהפחד אמיתי לא אומרת שהסכנה קיימת עכשיו.
הפחד יכול להיות שייך לעבר, גם כשהוא מורגש בכל העוצמה בהווה.
כשהגוף צריך ללמוד שהזמן עבר
אפשר להסביר לאורנית שוב ושוב שהגבר במעלית הוא לא התוקף שלה. היא יודעת את זה בעצמה. אפשר להסביר ליובב שהמשאית היא לא רעידת אדמה. גם הוא יודע. אבל ידיעה שכלית לא תמיד מספיקה כדי לשנות תגובה טראומטית.
וזה אחד האתגרים העיקריים בריפוי מטראומה: לעזור לגוף ולנפש לעבד את החוויה, לפרום את הקשרים שנוצרו בזמן האירוע וללמוד מחדש להבחין בין סכנה ממשית לבין גירוי שרק מזכיר אותה. זה תהליך שכולל עיבוד של הזיכרונות, הרגשות והתחושות הגופניות, לצד חוויות חדשות של ביטחון ושליטה.
המטרה היא להשאיר את האירוע בעבר, במקום לתת לו לנהל את ההווה. שאורנית תוכל לעמוד ליד גברים בלי הדחף לברוח. שיובב יוכל להרגיש בטוח בתוך הבית שלו, גם אם עוברת משאית שמרעידה הכל.
לסיום
אחד הדברים החשובים שאפשר להבין על טריגרים הוא שאנחנו לא תמיד מגיבים רק למה שקורה לנו עכשיו. לפעמים אנחנו מגיבים גם למה שקרה לנו פעם. אנחנו יכולים לחיות חיים בטוחים לחלוטין ובכל זאת לחוות פחד עצום. אנחנו יכולים להיות בתוך זוגיות אוהבת ובכל זאת לחוות נטישה וחוסר אהבה. כי לפעמים מה שמפחיד אותנו בהווה הוא לא מה שעומד מולנו, אלא מה שהוא מעורר בתוכנו.
כדי להבין איך זה אפשרי, צריך להכיר את אחד המנגנונים המורכבים והמרתקים ביותר בנפש האנושית: הזיכרון.
איך אירוע שהסתיים לפני שנים יכול לחזור כאילו הוא מתרחש עכשיו? למה חלק מהזיכרונות נשארים חדים, אחרים מקוטעים ולפעמים הם נמחקים לגמרי? איך נדע שזיכרון מסוים הוא אמיתי או שהמוח שלנו שיכתב מחדש את העבר? ואיך בכלל ניגשים לעבוד עם זיכרון טראומטי מודחק ומחוק והאם יש צורך בזה כדי להחלים מהטראומה?
על כל זה בפרק הבא.
אם הפוסט הזה נגע במשהו קשה, ואתם צריכים לדבר עם מישהו עכשיו:
אם אתם מרגישים שהגיע הזמן לעבוד על זה לעומק, איתי או עם מטפל/ת אחר/ת, אפשר גם לפנות אליי: esti.yeru@gmail.com
לפרקים הקודמים בסדרה:
לקריאה נוספת על טריגרים:
1. Trauma Reminders: Triggers – המרכז הלאומי האמריקאי לפוסט־טראומה. על גירויים שמעוררים מחדש תגובות טראומטיות, הסיבות לכך וההתמודדות איתם.
2. What Are Triggers? – RAINN – ארגון אמריקאי שמתמחה בנפגעי תקיפה מינית.
תגובות