מלחמה כטריגר: כשההווה מעיר את העבר

זה התחיל מקורונה. אחר כך שבעה באוקטובר. ואז מלחמה. חרמות. עוד סבב. ועכשיו שוב אזעקות. זה כבר כמה שנים שאנחנו חיים במתח מאד גבוה.

אנחנו יושבים שניה לאכול משהו ופתאום הטלפון מצווח בקול צורם ורועד ומנסה בכל כוחו לעורר בנו תבהלה, הדופק מזנק, יד אחת אוספת את הילדים, אחרת מחפשת מפתחות, הגוף לא מחכה להסבר, הוא נכנס למצב חירום.

אבל זה בסדר כי אנחנו בנויים לזהות סכנה ולהגיב במהירות. זה מנגנון הישרדות חכם. וכשהאיום חולף אנחנו אמורים לחזור לאיזון.

ובכל זאת, לפעמים האזעקות והבומים והנפילות לא מפעילים רק פחד ממה שקורה עכשיו. הם לוחצים על משהו ישן ועמוק יותר. משהו שלא התחיל אתמול. ואז אנחנו מגיבים מתוך ההיסטוריה שלנו, מתוך הדרך שבה למדנו לשרוד ולהגן על עצמנו.

מגוון התגובות יכולות להיות מאד אישיות ושונות זו מזו לפעמים אפילו באותו בית. לדוגמא:

• האבא אץ ורץ לקנות מלאי של שימורים ונייר טואלט שמספיקים לחמש מלחמות.

• אשתו בהדחקה ממשיכה כרגיל והולכת להתלבש להופעה שכנראה בוטלה.

• הבן הגדול פותח חדשות בפעם העשירית בשעה ומעדכן את כולם בלי הפסקה.

• הבן האמצעי מנסה להצחיק, במיוחד כשהוא צוחק על הבן הגדול.

• הבת המתבגרת מתעצבנת על כל דבר קטן וטורקת דלתות בכל הבית.

• והבת הקטנה יושבת קפואה מפחד ולא מסוגלת לזוז.

כל התגובות האלה, הדחקה, כעס, התעסקות, הקטנה או קיפאון מספרות לנו שיש לנו כאן עסק עם עבר שהתחפש להווה, והמלחמה היא הטריגר.

מה זה טריגר?

במילון עברי טריגר משמעותו הדק או מנגנון ירי. ובהשאלה - גורם מעורר, גירוי מפעיל.

במונחים נפשיים טריגר זה הרגע שבו חוויה בהווה נוגעת בפצע מהעבר. והגוף מגיב כאילו הכל קורה שוב.

• טריגר יכול להעיר מחדש פחד נטישה ישן.

• זיכרון של אלימות.

• חוויית חוסר אונים מהילדות או הבגרות.

• טראומה שלא עובדה.

• אפילו מטען בין־דורי שעובר בירושה.

המוח שלנו מזהה דמיון לסכנה מוכרת מהעבר ומגיב כאילו היא מתרחשת שוב, כאן ועכשיו. אין לו סבלנות להבדיל בין אז להיום. הוא צריך להגן עלינו מהר ועכשיו.

וכשפצע מהעבר מתעורר התודעה מצטמצמת. החשיבה נעשית קוטבית. כל ויכוח נטען במשמעות קיומית. כל אמירה מרגישה כמו איום. הרבה פעמים כעס הוא הרגש המוביל, כי כעס מארגן את הכאוס ונותן תחושת כוח מיידית. 

וכאילו שזה לא מספיק, יש גם עומס גדול מאד ממה שקורה באינטרנט ובמסכי טלוויזיה. אנחנו יושבים בממ״ד, מוגנים פיזית, ובאותו זמן נפשית אנחנו בכל זירות הלחימה. סרטונים. פרשנויות. עוד עדכון. עוד תמונה. המוח שלנו לא בנוי לעקוב אחרי עשרות זירות קרב בקצב כל כך מהיר. 

אז מה עושים?

במקום להדחיק, ולהגיד "בואו נירגע", ולנסות להיות "נאורים" בכוח, הצעד הראשון הוא לשאול את עצמנו שאלה פשוטה:

האם אני בהווה או נמצא גם בעבר שלי במקביל? ברוב המקרים לא תהיה לנו תשובה, אבל זה לא משנה. מה שחשוב פה הוא השאלה עצמה שמחזירה אותנו לעצמנו, לגופנו ולהווה.

ואז מכאן אפשר לבחור פעולה קטנה שמחזירה שליטה אמיתית:

להתיידד עם הגוף

הדופק המהיר, הרעד בידיים, הדריכות בכתפיים הם לא אויב שצריך להשתיק. זו מערכת הישרדות חכמה שעושה את מה שהיא יודעת לעשות. לפעמים רק להגיד, “כן, אני מוצפת עכשיו”, “כן, אני פוחד”, מורידה את עוצמת הסערה. אנחנו מפסיקים לנטוש את עצמנו ברגעים מאתגרים.

לצמצם חשיפה

לא להתנתק מהמציאות, אבל גם לא לשהות בה בלי גבול. המוח צריך הפסקות כדי לעבד, כדי להירגע ולחזור לפרופורציה.

לשמור על גבולות ביחסים

בזמן חירום הכול רגיש יותר. משפט תמים יכול להישמע כמו התקפה. ויכוח על כלים בכיור יכול להתלקח כאילו מדובר באירוע קיומי. לפעמים רק להגיד “אני מעורער/ת עכשיו, נדבר אחר כך” הוא אקט של בגרות.

להחזיר בחירה בפעולות קטנות

דווקא בזמנים גדולים כאלה, פעולות קטנות מחזירות קרקע. להכין ארוחה. לסדר ארון. לצאת לעשר דקות הליכה. זה מזכיר לנו שיש לנו השפעה, שיש רצף, שיש תחושת מסוגלות.

מלחמה היא אירוע עוצמתי וקשה. אין לנו הרבה מה לעשות כשהיא מתחוללת סביבנו, חוץ מלשמור על עצמנו במרחבים מוגנים.

אבל אנחנו לא חייבים לפתוח חזיתות נוספות בתוכנו וביננו. 

אסתי