לשמור על שקט פנימי בתוך חוסר ודאות

אנחנו נמצאים עכשיו בתוך הפסקת אש שמרגישה כמו משפט שנקטע באמצע. השמים נרגעו, הרחוב חוזר בהדרגה לצורה מוכרת, אבל הגוף עוד לא מאמין לשקט, נשאר דרוך, מחפש סימן ברור יותר לפני שהוא מרשה לעצמו להתרווח. יש רגעים כאלה בהיסטוריה, ויש רגעים כאלה גם בנפש, שבהם הסערה נסוגה רק במישור הגלוי, בזמן שהלב עדיין פועם בקצב של איום וחוסר ודאות. 

חוסר ודאות הוא אחד המצבים הכי תובעניים לנפש האנושית. 

לכאב יש כתובת. איום מזמין תגובה. גם פחד וכעס, כשהם מקבלים שם, נעשים נסבלים. חוסר ודאות פועל אחרת. הוא חודר כמו ערפל דרך הסדקים ומתיישב בכל מקום. הוא מערבל את המחשבה, מכביד על החזה, מתלפף סביב הבטן, ומבקש מאיתנו לשאת מצב שאין לו קצוות ברורים. 

בתוך החוויה הבלתי נסבלת הזאת, אנחנו מתאמצים להחזיק בראש עשרות תרחישים עתידיים. הראש רץ קדימה, מנסה להיערך, לפרש, להכריע. כל כותרת מקבלת נפח גדול, כל שמועה נטענת במשמעות, וכל פרט קטן עלול למשוך אחריו סיפור שלם. זאת דרכה של נפש שזקוקה ליציבות בתוך עולם לא צפוי. 

אבל יש גם מתנה חבויה בתוך תקופות כאלה. דווקא עכשיו, כשבחוץ הכל רועד, מתגלה האפשרות לבנות בפנים עמוד שדרה שלא תלוי בכל תפנית של חדשות. 

שקט פנימי הוא לא פרס שמקבלים כשהעולם נרגע. הוא חזרה עיקשת לליבת האמון שלנו בעצמנו, שוב ושוב, גם כשהעולם בחוץ עולה באש. 

הוא הדרך שבה אנחנו מזכירים לעצמנו שיש בתוכנו מרכז, שהלב שלנו מסוגל לפעום בקצב יציב למרות הכל.

בתקופה כזאת, אנחנו יכולים לעזור לעצמנו בדרכים קטנות. הליכה בקצב מונוטוני ונוח, עם מבט לאופק. כתיבה ששמה את המחשבות על הדף ומפנה מקום בתוכנו. נשיפות ארוכות ואיטיות שנותנות תחושה של רצף ומרגיעות הנפש. שיחה עם אדם שיודע להחזיק מורכבות בלי לברוח. יד על החזה או על הבטן, כמו אמא מרגיעה. רגע של ישיבה בשקט עם כוס תה, עץ שנע ברוח, שקיעה מתעכבים עליה לרגע. מתוך הדברים הפשוטים האלה נבנית תחושת בית ויציבות פנימית.

בתוך עולם מהיר, קיצוני ומתהפך, היכולת לשמור על נפש שקטה וצלולה וגב פנימי זקוף, היא צורה גבוהה מאד של קיום. זה כוח שקט, עמוק וממשי יותר מכל ודאות מזויפת.

ומי שלומד לעמוד בצורה הזו מוכן לקראת כל מה שהחיים עוד יביאו איתם.

אסתי