לחימה, בריחה, קיפאון וריצוי: תגובות הישרדות מול סכנה

החיים מעמידים אותנו לא פעם מול מצבי קיצון, במיוחד בארץ הקשוחה הזו, מצבים שבהם החיים שלנו מצטמצמים לשבריר שניה שבו המוח מפעיל את יכולות ההישרדות הקדמוניות ביותר שלו. ברגעים כאלה, המוח והגוף פועלים כמו צמד מיומן שהמטרה היחידה שלו היא שמירה על חיינו, לפעמים בדרכים שאנחנו אפילו לא מודעים להן באותו רגע.

רובנו מכירים את שלושת תגובות ההישרדות אינסטינקטיביות מול סכנה: לחימה, בריחה וקיפאון. תגובה נוספת לא פחות נפוצה היא ריצוי, או פיוס, שמופיעה בעיקר מול איום בין־אישי ממושך, אבל יכולה להופיע אוטומטית גם מול סכנה מיידית.

לחימה ובריחה הן תגובות של גיוס הגוף לפעולה.

בקיפאון התנועה נבלמת.

ריצוי דורש הסתגלות וגמישות, לקרוא מהר את האדם שמולנו, להתאים את עצמנו אליו ולמצוא את מה שירגיע אותו.

כדי להמחיש איך זה נראה ברגע האמת, בואו נלווה שני אנשים בדיוניים שנקרא להם יובב ואורנית.  

לחימה

אצל אורנית זה קורה ברחוב, בערב, כשמישהו מתקרב אליה יותר מדי ומנסה להיצמד אליה. עוד לפני שהיא מספיקה לחשוב הבטן והגב שלה מתכווצים, הידיים מתקשחות, הלסת ננעלת וכל הגוף שלה הופך לקפיץ דרוך. היא מסתובבת מהר, דוחפת אותו בכל הכוח וצועקת: "תעוף ממני סוטה!". למזלה הוא נבהל ובורח. רק אחרי שהוא נעלם היא שמה לב לנשימות המהירות שלה, ללב שהולם בפראות ולידיים הרועדות. שעות אחר כך היא עדיין תרגיש את הכאב בשרירים שגויסו בעוצמה שהיא לא מכירה. 

בריחה

אצל יובב זה קורה במשרד, באמצע יום עבודה, כשרעידת אדמה מרעידה את הבניין. אין רגע לבדוק או להסס. הוא כבר בדרך לחדר המדרגות. השרירים ברגליים נדרכים, וכל פלג הגוף התחתון נשלף קדימה לכיוון היציאה. רק בחוץ, כשהוא כבר בטוח, הרגליים שרצו כל כך מהר פתאום קורסות תחתיו, והוא מתיישב, כמעט נופל על המדרכה, רועד כולו. 

קיפאון

אורנית נכנסת לחצר של השכנים, פתאום הרוטווילר שלהם משתחרר מהשרשרת ורץ אליה, חוסם לה את הדרך ונוהם עליה ממרחק של מטר. היא מבינה בראש שהיא צריכה לזוז או לקרוא לעזרה, אבל הגוף לא משתף פעולה. הברכיים ננעלות, הקול נתקע בגרון. היא קופאת.

קיפאון הוא מנגנון הישרדותי עתיק. בטבע, תנועה מסגירה בעלי חיים לטורפים, שהראיה שלהם רגישה מאוד לכל תזוזה. לכן במצב של סכנה המוח מפעיל אוטומטית סוג של בלם על הגוף. אצל בני אדם זה יכול לקרות גם במצבים שבהם הקיפאון הוא לא התגובה הכי יעילה. בתקיפה מינית למשל, המוח יכול להבין בתוך שבריר שנייה שהאיום קרוב מדי, שהתנגדות רק תחמיר את המצב ושאין לאן לברוח. המסקנות האלה אפילו לא חייבות להיות נכונות אובייקטיבית; מספיק שהמוח מפרש את הסיטואציה כלא בטוחה כדי לעצור את הכל.

בעבודה שלי אני שומעת שוב ושוב נשים שמענישות את עצמן שנים על שלא נלחמו ולא התנגדו, בלי לדעת שהגוף שלהן קיבל את ההחלטה הזו עבורן, לפני שהמחשבה המודעת בכלל נכנסה לתמונה. 

ריצוי

יובב יושב מול המנהל שלו, ששוב צועק עליו על טעות שלא עשה. הוא מהדק את החזה, הכתפיים שוקעות פנימה, והוא מצטמצם בכיסא. העיניים שלו סורקות בחרדה כל תנועה בפנים של המנהל, ופתאום הוא שומע את עצמו אומר: "אתה לחלוטין צודק, אני אטפל בזה מיד, ואני גם אשיג לך כרטיסים להופעה של עומר אדם כפיצוי." אף אחד לא ביקש את זה ממנו. זו אסטרטגיה הישרדותית שמטרתה להרגיע את הגורם המאיים. 

מניסיוני הטיפולי, ריצוי מופיע בגוף בעוצמה פיזית מלאה: דופק מהיר, דריכות ולחץ, תחושה שהקרקע נשמטת מתחת לרגליים. החרדה הזו נרגעת רק כשמתחילים לפייס. בניגוד ללחימה או בריחה, מדובר באסטרטגיה בין-אישית מורכבת שנבנית לאורך זמן (למשל בילדות מול הורה מאיים). אבל ברגע של סכנה או איום היא מופעלת כאוטומט לכל דבר. 

רק כשיובב חוזר לשולחן העבודה שלו הוא קולט כמה הוא היה מכווץ, מצומצם וכמעט שקוף מול הבוס שלו. אפשר להגיד שהוא כמעט ולא היה שם.

אנחנו לא "טיפוס" אחד 

חשוב להבין שהחלוקה הזאת לא הופכת בני אדם ל"טיפוסי לחימה", "טיפוסי בריחה" או "טיפוסי קיפאון". אותו אדם יכול להילחם במצב אחד, לברוח בשני, לקפוא בשלישי ולרצות ברביעי. התגובה תלויה בעוצמת האיום, ביחסי הכוחות ובמה שלמדנו לאורך החיים. יותר מזה, תגובות יכולות להתחלף תוך כדי אירוע בודד: לנסות לברוח, לגלות שהדרך חסומה, לקפוא, ואז לפייס. 

ועוד משהו בעל חשיבות עליונה: אין תגובה "אמיצה" יותר או "טובה" יותר. בתוך מצב סכנה אין תחרות אומץ. יש רק מטרה אחת - להישאר בחיים ולצאת עם כמה שפחות נזק. החלק הקדמון והחכם שבנו מפעיל את האפשרות שנראית לו באותו רגע עם הסיכוי הגדול ביותר להגן עלינו.

ממגננה לבחירה: הזווית של אמנויות הלחימה 

באמנויות לחימה כמו קראטה או קונג-פו, מלמדים שהכוח של מכה או בריחה לא מתחיל ביד או ברגל, אלא בחיבור לקרקע - Grounding. העברת המשקל דרך מרכז הגוף (Hara) היא זו שמאפשרת יציבות ותנועה. 

זה גם הבסיס הפיזי של מה שנקרא ground reaction force: כף הרגל דוחפת אל הקרקע והכוח חוזר אלינו דרך הרגל, האגן והגוף. מזה יכולה לצאת מכה, בעיטה או דחיפה, וגם ריצה ובריחה. במילים אחרות, האנרגיה של לחימה ושל בריחה מתחילה מלמטה: קרקע, רגליים, אגן ומרכז.

זה אומר שאותו כוח יכול להזיז אותנו מתוך סכנה או מתוך בחירה. כשהסכנה מפעילה אותו, הגוף מגייס אותנו לפני שהספקנו לחשוב על זה: להכות, לדחוף או לרוץ. באימון, אותו כוח עצמו נעשה עם הזמן נגיש לבחירה. אנחנו לומדים להרגיש את הקרקע, לזהות את האפשרויות ולבחור אם לזוז, לסגת, לזרום או לא לפעול בכלל. הכוח שלנו הוא כבר לא רק תגובה למה שמאיים עלינו. הוא נעשה יכולת שעומדת לרשותנו.

אז בהקשר הטראומטי, החלק החשוב באמנויות לחימה הוא השליטה. באימון בסביבה מוגנת, מתרגלים שוב ושוב את היכולת לבחור תגובה. בשביל מי שחווה חוסר אונים בעבר, החוויה הזו יכולה להיות חוויה מתקנת ומרפאת. היא לא אומרת: "היינו צריכים להילחם אז", אלא מזכירה לנו בהווה שיש לנו כוח, שיש לנו יציבות, ובעיקר שהיום יש לנו בחירה. 

לסיכום

בהמשך ניגע באשמה ובבושה שאנשים נושאים איתם אחרי אירוע קשה. על שלא נלחמו מספיק, לא שמרו על יקיריהם או לא ברחו בזמן. אלה תחושות הרסניות שדורשות מענה וריפוי. לעת עתה חשוב להבין שתגובות ההישרדות שלנו לא נולדו מחולשה או מפגם באופי. הן נולדו מתוך ניסיון של מערכת הגנה פנימית, עתיקה וחכמה מאד, להגן עלינו. אמנם לפעמים היא ממשיכה לפעול גם כשהסכנה כבר עברה, אבל הכוונה המקורית שלה היא תמיד אחת: להשאיר אותנו בחיים עם כמה שפחות נזק.

בפוסט הבא נעסוק בטריגרים: איך משהו בהווה יכול להפעיל בנו תגובת סכנה ששייכת לעבר?

**************************************************

לסדרת הפוסטים: להבין טראומה - מהישרדות לריפוי‬

‫הפרק הראשון: מה זה טראומה ומתי היא הופכת לפוסט טראומה?

**************************************************

‫אם משהו בפוסט הציף זיכרון, פחד או מצוקה ואתם צריכים לדבר עם מישהו עכשיו:‬

‫ער״ן - עזרה ראשונה נפשית: 1201, אנונימי; יש גם צ׳אט ו־WhatsApp דרך האתר. 

‫איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית: 1202 למענה על ידי נשים, 1203 למענה על ידי גברים; WhatsApp במספר 052-8361202 וצ׳אט אנונימי. 

‫נט״ל, אם המצוקה קשורה לטראומה על רקע מלחמה או טרור: 3362*, 24/7.

‫אם אתם מרגישים שהגיע הזמן לעבוד על זה לעומק, איתי או עם מטפל/ת אחר/ת, אפשר גם לפנות אליי: 

esti.yeru@gmail.com‬

**************************************************

לקריאה נוספת:‬

Fear and the Defense Cascade: Clinical Implications and Management - סקירה על תגובות אוטומטיות לסכנה, כולל לחימה, בריחה וקיפאון

Tonic Immobility as an Evolved Predator Defense: Implications for Sexual Assault Survivors -

על קיפאון וחוסר יכולת לנוע בזמן תקיפה מינית

‫Codependency, Trauma and the Fawn Response -

‫‬מאמר של הפסיכותרפיסט פיט ווקר, שטבע את המונח "תגובת ריצוי:, על איך פיוס, התאמה וויתור על צרכים וגבולות נעשים אסטרטגיית הישרדות מול איום בין־אישי מתמשך.

Taking Charge: A Pilot Curriculum of Self-Defense and Personal Safety Training for Female Veterans With PTSD Because of Military Sexual Trauma - מחקר פיילוט על הגנה עצמית, תחושת מסוגלות ותסמיני פוסט טראומה.

Postural Control in Karate Practitioners: Does Practice Make Perfect? - מחקר על שליטה יציבתית ושימוש בגוף אצל מתאמני קראטה.